שבעה

גדי מת בצבא, התאבד, והוריו לא ידעו שום דבר על נסיבות מותו, כי זה היה בצבא, ובצבא אין הבדל גדול בין התאבדות לנפילה במילוי-תפקיד: בשני המקרים הופך החייל לחלל, בגלל הליכה למקום ממנו יש סבירות גבוהה לא לחזור חי, ומכיוון שהיה בן יחיד, והוריו איבדו את עולמם, כמובן, עשתה את מעט הסידורים, כמו למשל את מודעת האבל מטעם המשפחה, אחותו של האב, שפרה, שהתגוררה קומה אחת מעליהם, באלכסון, והחליטה, תיכף ומיד אחרי היוודע האסון, להשלים עם אחיה ועם גיסתה. היא נכנסה אליהם בלי להקיש בדלת, כאילו לא נעדרה משם אף פעם, מצוידת בקור, ביובש ובענייניות, שאיפיינו את כל חייה כסוכנת ביטוח, ובעלת כמה דירות ברחבי העיר. כיוון שלא זכרה מתי עליה ללבוש שחורים, עוד לפני הלווייה או רק לכבודה, החלה לדפדף ב”שולחן ערוך”, שנשאר לה מבית אביה. לא הצליחה למצוא וביקשה מבעלה, שידפדף הוא, עד שמצא: “מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך, או ללבוש שחורים על קרובו, אין מוחין בידו”, אבל הלכה זו  לא פתרה לה שום קושי, על כן החליטה ללבוש למחרת מה שתמצא. היא לא היתה גנדרנית, ומצד שני, עניינים כמו לוויות טרפו את דעתה, ובדיוק משום כך לא הצליחה לסלוח לאחיה שלא הגיע להלוויית אביהם המסכן לפני הרבה הרבה שנים.

מאז לא דיברה איתו, וכעסה עליו עוד יותר, כאשר נודע לה, שנשא את שם משפחתה של אשתו, יודלמן, ולא טרח להותיר יד ושם לאביהם, בהולידו בן הקרוי יודלמן. כך גם נפלה בפח, כשהשכירה להם את הדירה שהיתה שייכת לה – לה ולא לו, לה ולא לבעלה. גדי, גם הוא לא דיבר איתה, אפילו כאשר נודע לו כי זוהי דודתו, אחרי שפחד ממנה כמה שנים משום שהיתה בעלת הבית (באנגליה פחד מאוד מבעלי הבתים שלהם, משום שהוריו נהגו לדבר עליהם תמיד כמעט בלחישה, כאילו ארבו סוכניהם מעבר לקיר). הוא לא ידע מה בדיוק עבר בין הוריו לבין האשה הזאת, והתבייש לשמוע דווקא מבעלה על הקשר המשפחתי הזה, והלך, ליתר ביטחון, לשאול את אמו, יהודית, והיא אכן אישרה בפניו את העובדה המביכה. ריב ממושך בקרב בני משפחה, אמרה, איננו עניין יוצא דופן בארץ, זאת עליו לדעת. יש שנמנע מאנשים אחים לדבר זה עם זה, דווקא משום שהם אחים, ולא תמיד מדובר דווקא בסכסוכי ירושה (כי האחות ירשה את מה שירשה, ואביךָ ויתר על מה שירשה, משום שהוא ותרן, ואינו מחפש מריבות ואין זה דווקא לגנותו או לשבחו, אלא כך הדבר, והלוואי שהיה מסוגל לדבר על כך איתך בעצמו).

סיבת הרוגז שעבר בין האח לאחותו נעוצה היתה בעישון בשבת, ונמשך  באי קיומן של מצוות, ובקצרה, מתישהו הפסיק מיכאל להיות דתי, בלי לגלות להוריו, ואחותו, שפרה, ידעה על כך, מרכילות ששמעה, ואולי אפילו ראתה אותו ברחוב בשבת מעשן, ברחוב ולא בבית שימוש, כמו שאחרים עושים, משום שהוליך שולל את ההורים, זה מה שהרגיז אותה, לא עצם העבירה, אלא הבגידה בהורים והולכתם שולל, ולכן הפסיקה לדבר איתו. הוריהם הקפידו, למשל, להפריד כלים בשריים מכלים חלביים, ומיכאל טרף הכל, ניגב במגבת כחולה את הכלים הבשריים, ובמגבת אדומה את הכלים החלביים, ומתוך שכעסה עליו בגלל אי-קיום מצוות, חדלה לדבר עימו, אף ששמרה מפני הוריה את הסוד, וטרחה בסתר להכשיר מחדש את הכלים הנגועים, ועל מחלת אביו לא כתבה לו כמין עונש או המשך למריבה ההיא, שהתגלגלה וגדלה וגדלה, ובעצם לא ידעה היכן לחפשו, ועל מות אבא כתבה לו באיחור, ובינתיים חדלה לקיים מצוות, אבל הכעס נשאר, כי הכעס דינו לכבות מהר, או לאט, וכאשר חזרו ארצה, ומצאו דירה, באמצעות משרד תיווך (המתווך אמר לשפרה, “משפחת יודלמן? אנשים נפלאים”), נודע להם ולה, עם בואם לחתימת החוזה, כי אחותו של מיכאל היא בעלת הדירה, ולא עלה על דעתו של מיכאל לומר לה, שאין בכוונתו לשלם. יהודית כעסה כמובן. קשה מדי היא עובדת, באוניברסיטה, מלמדת פילוסופיה צרפתית מפוקפקת, קשה מאוד אפילו, מכדי להניח לו להביס את עצמו בכל קרב, והרי הדירה שייכת לו, אבל הוא בשלו – ישלמו לנבלה, אחותו, שכר דירה, ושתיחנק בכספה.

כך נטלה על עצמה יהודית את תשלום שכר הדירה. מיכאל וגדי לא ידעו כמובן שלא שילמה, אף כי הגיסה איימה לפנות לבית משפט, ויהודית אמרה לה בשקט: “בבקשה, תלכי, נראה אותך”, הימרה על פחד הגיסה, אף כי יהודית בהחלט לא רצתה להסתבך בהליך משפטי מכוער, שהרי לא דומה פרופסור ותיק באוניברסיטה, גארנישט, נניח, קוראים לו, המחרבן באופן כללי על כל העולם, ובמונחי יום יום, למשל, מרשה לעצמו לגרד בתחת, באמצע הקפיטריה של הפקולטה למדעי הרוח, לא דומה פרופסור כזה, אפילו די משכיל, לבין מרצה חדש, אך זה הגיע, ושם רע אינו מסייע לו להתקדם במקצוע, מקצועי ככל שיהיה, משום שהאוניברסיטה אינה אוהבת מידע שערורייתי ביחס לכוהניה. ומדוע לא הגישה שפרה שום תביעה? ובכן, בעלה של האחות, גיסו של מיכאל, אברהם בן דוד (בעבר היה שמו אלכסנדר, כלומר בטרם היה יהודי, ובעצם אף פעם לא נהיה יהודי אמיתי, אף ששלט ב”שולחן ערוך”), הציע לאשתו להניח לעניין שכר הדירה, מפני דרכי שלום, ושלא תזיק לעצמה, וגם לא תזיק לו, שעלול להיוודע ברבים דבר גיורו הלא שלם, וביטוח הבריאות שלו יינזק, ואולי גם זכויות אחרות, המסורות רק ליהודים כמונו. מיכאל לא ידע על כל העניין הזה. אבל שפרה הפסיקה לדבר גם עם יהודית.

עכשיו השלימו, כאמור, ובלאו הכי לא נשאר לאביהם זכר בנים שיישאו את שמו, כי גם שפרה היתה חשוכת בנים, וצדיק שהלכה אליו בעילום שם, כדי לדעת מדוע אינה מצליחה להרות, רמז לה, שאולי בעלה גוי, אין לדעת, עליה לבדוק, והיא לא חזרה כמובן אל הצדיק, מרוב פחד, משום שראה מיד מה שאף אחד לא ידע. נפתלות וחשוכות הן דרכי ההתפקרות, מלאות פחד, ורגשות אשם. אי אפשר לסלק במחי-יד את אלוהים מחיינו, והוא נוכח ועוקב, ובולש, ומצווה, ואוסר, וכל שנה ביום הכיפורים היא הולכת לבית הכנסת, מתייפחת, ובעלה יושב ועומד ויושב ועומד לפי מנהג הסובבים אותו, ומציץ אליה למעלה, לעזרת נשים, כמה היא בוכה שפרה שלו, ועכשיו היא מטפלת באחיה ובאשתו כאילו לא האמיר החוב משנה לשנה (רשמה לה תמיד את כל התשלומים החסרים), והביאה מדירתה סירים מלאים, ונעלה בזהירות את חדרו של גדי, כדי שלא יכאיב להוריו עוד יותר, והביטה בקירות, לפני שנסוגה משם, ומחתה דמעה, הרי אף פעם לא ראתה את החדר, כלומר מאז נכנסו לגור שם, כל תמונות הזמרים הללו שעל הקירות, ותצלומי הכדורגל. אף עשתה שיחות טלפוניות חרישיות למכרים מן העבר הרחוק, קרובי משפחה שצריכים לבוא ללוויה, בלי לענות על שאלות מיותרות, “מה פתאום קוראים לו יודלמן?”, או “איך בכלל הוא נהרג?”, או “מה בדיוק עשו בפעולה ההיא? בכלל לא שמעתי שהיתה איזה פעולה. משהו סודי?”, וגם זכרה לדבר בטלפון עם הצבא ולהזהיר את המפקד – הצליחה להגיע עד למפקד – שלא יאמרו מלה על התאבדות, משום שכידוע לו קבורת השולחים יד בנפשם היא עניין מסובך, בגלל ניאוץ שם שמים, ויש לעשות הכל בשביל שלא יתעורר רעש כלשהו מצד הרבנות, כי הקדוש-ברוך-הוא עצמו איננו אכזר כל כך, כמו רבניו, את זה היא הרי יודעת, וגם לא כל רבניו עשויים מקשה אחת, ולמען האמת, עד שלא ראתה שפרה כי קברו של גדי, אחיינה היפה, נכדו של אביה, נכרה בחלקה הצבאית, בין שאר הקברים, לא היתה שקטה, וליתר ביטחון גם צילצלה לרב אחד, בעילום שם, והרי גם אילו פסק כי אין לקבור את גדי בקבר ישראל, לא היתה מצייתת, היתה מרמה, ובכל אופן חששה שמא יתחיל הרב ההוא, שאליו צילצלה בעילום שם, לעשות מהלכים שימנעו את הקבורה.

ובלילה, משהניחה את בני הזוג לנפשם, כי חשבה שישנים הם יחד, באותו חדר, שכבה במיטתה ופרצה פתאום בבכי תמרורים, רחמים נמלאה על משפחתה, על כל משפחתה העלובה – אמה שמתה בצעירותה, ואבא שמת בייסורים, ועכשיו הנער, שהיה הנכד היחיד למשפחתה, והתמלאה חרטה על עוולות שעשתה, וכעס ששמרה בליבה. אז נכנס בעלה מהחדר השני, וביקש לנחמה, אבל היא לא יכלה לדבר, מרוב געגועים אל אביה ואל אמה ואל אחיה החכם, וגם אל גדי התגעגעה, ונזהרה לא להאשים במותו את גיסתה. כמה אהבה שפרה את הנער, כמה הביטה בו בעד עינית הדלת, כשעלה במדרגות, כמה כאבה לה שתיקתו, ואולי נשכחו ממנה הרגעים שבהם דיברה בו סרה, כי הכל משתנה בבת אחת, ורק חטאיה-שלה לא יימחו במהרה. בעלה חזר אל חדרו, משביקשה ממנו לשוב אל חדרו ובשתיים אחר חצות קמה ופישפשה בכוננית החשבונות והקלאסרים וחיפשה את דפי החשבונות שלה והשמידה את החוב שחב לה אחיה תמורת שכירת הדירה, אף שרכשה את הדירה בכספה שלה ולא בשום כספי ירושה, כמו שטענה יודלמן.

הדודה שפרה רצתה לוויה צבאית, משום שלוויה צבאית תמנע לזות שפתיים, והצבא עצמו הדביק בבוקר מודעות אבל על מותו של גדי, ומי שהקפיד לא לכתוב ‘גדי יודלמן נפל במילוי תפקידו’, אלא “צבא הגנה לישראל מודיע על מותו של החייל גדי יודלמן”, היה בסך הכל פקיד זוטר, ממלא הוראות, והיא לא ידעה אם צריכה היתה לבקש שיכתבו “נפל במילוי תפקידו”, ואולי עסקה הרבה מדי בפחד מפני קבורה מחוץ לגדר, ומה עושה נער שהוא לוקח רובה ומפצפץ לעצמו את הגולגולת? על מי הוא כועס? את מי הוא מעניש? מה לא חשוב עוד בעיניו? ואיך ידעה הדודה על ההתאבדות וכמה זמן תצליח להסתיר את האמת הזאת מפני המשפחה שהודיעו לה על תאונה מבצעית? גדי רצה להיות צנחן, אבל פתאום גילו שהוא קצר רואי ומפני כך שלחו אותו להיות טנקיסט. על כן התאבד.

ובכן, הלוויה הצבאית יצאה לדרך, ששה צנחנים – כולל גדי החבר הטוב, גדי אחר כמובן, שננזף אחר כך על בכיו – נשאו את הארון, ורב צבאי נשא הספד, וסיפר להורים, באוזני הקהל, כי על פי הרמב”ם, הלכות מלכים, כמובן, קבורה בארץ-ישראל היא ענף ממצוות יישוב ארץ-ישראל, לפי שאמרו חכמינו זיכרונם-לברכה, “כל השוכן בארץ-ישראל, עוונותיו מחולין” וכו’, “וכן הקבור בה נתכפר לו”, וכו’, וסיים בלשונו, זאת אומרת הרמב”ם סיים: “צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. וגם נאמר כי מצוות דירה בארץ-ישראל ומצוות קבורה בארץ-ישראל עניין אחד הם”. אחר כך כיסו על הארון ונורו היריות, ויהודית פערה את לועה אבל לא השמיעה הגה, ומיכאל לא שמע אפילו את היריות, ומפקדו של גדי ספד לו בגוף שני, אמר לו “אתה, גדי, רצית רק טוב, עשית רק טוב, כולם אהבו אותך”, וגו’, ועשה כל מאמץ לטשטש בנאומו את האמת, שגדי לא נהרג בקרב, וגם על עניין התאונה המבצעית לא רצה לדבר, משום שאחר כך יטילו את האחריות עליו, לַשֶקר או לתאונה, ואולי הוסתרה בכל הפטפוטים הללו אמת מביכה עוד יותר, שאי אפשר היה לדבר עליה כלל, שגדי מת, שהמוות, אי אפשר לדבר עליו בשום גוף דקדוקי, שהמוות נכח שם, ואי אפשר היה לשלוח אליו אצבע מאשימה, כי היה אומר להגנתו: ‘זה הטבע שלי, בלעדיו אין אני מוות, מה אתם רוצים, בכיינים?’, ורק הגיסה שפרה עמדה ליד יהודית ומדדה את צערה, לא האמינה בו, השוותה את צערו של אחיה מיכאל לצערה של הגיסה הזרה, ופעם אחת ניגשה אליה וסיננה בכעס: “תבכי כבר, תבכי”.

וכאשר נקרא מיכאל לומר קדיש, נטל את הקרטון מידי ראש הקברנים, פרץ בבכי מר, וניסה שוב, ושוב פרץ בבכי, ושוב ניסה, ושוב פרץ בבכי, והקבורה התעכבה, עד שהכל הבינו, כי אין טעם ללחוץ בעניין זה, והרב הצבאי, שהיה אדם הגיוני, הניח לאב, כי כמה זמן אפשר לנסות שוב ושוב. יהודית היתה צרודה מרוב זעקות, שזעקה בלבב פנימה, וליד הקבר פערה עוד פעמיים את פיה, וכאשר טמנו את הארון, חיפשה פתאום את מיכאל, להגן עליו, ואחר כך נרגעה, כי מישהו החזיק בו, מישהו שלא הכירה, ואילו מיכאל חיפש את דמותו של גדי, ולו גם בתכריכים, אבל גדי נקבר בארון, כמו שאוהבים אנשים חילוניים בקרבנו, בגלל שנאה לתולעים, או אמונה בתחיית המתים כמין חזרת הנשמה לגוף שלם, אבל הצבא, כידוע, מחזיק, בהיתר הלכתי כלשהו, את הרשות לקבור את המת בארון, ובכל זאת רצה מיכאל לראות את גדי שלו, עוד פעם אחת, ושוב ניסה לומר קדיש, בלי שציפו לכך ממנו, ושוב נכשל, ושוב נעקף, ושוב הביטה בו יהודית בזרות ודאגה, והדגל הלאומי הוסר וקופל במהירות, כי יש הוראות קבע, אחרי שפעם אחת, בלווייה צבאית אחת, נקבר הדגל עם החלל, וועדת חקירה מיוחדת הסיקה מסקנות, והוּספה פקודת קבע, בעניין הקיפול, וחיילות הניחו זר, ובכו, ברשות, אם יותר לציין.

ליד הבית נתלו מודעות מטעם הצבא ומטעם ההורים. שפרה דאגה להצמיד אותן בנעצים, יחד עם בעלה, לעץ האזדרכת הגדול. היא חשבה שיש להודיע לפחות לסביבה הקרובה, כדי למנוע אחר כך אי נעימויות מאנשים שיבואו לחפש את גדי, לא יידעו שמת. במודעות מטעם המשפחה נכתב: “נא להימנע מביקורי תנחומים”. שפרה עשתה כל מה שאחיה וגיסתה ביקשו, אף שחשבה כי ביקורים דווקא יועילו. והנה, בערב השני דפקו על הדלת יותר מעשרה אנשי אוניברסיטה. הם דווקא קראו את המודעה ואת הבקשה, אבל באו, לא הניחו שלא היו לא-קרואים, אלא שהבקשה פשוט לא הופנתה אליהם (לוויות נערכות בדרך כלל בצהריים, בחום, וכאשר צריך לבחור בין הליכה ללווייה לבין השתתפות כלשהי ב”שבעה”, מתחלקים אנשי האוניברסיטה לשני מחנות, אלה המעדיפים להתחבא כאלמונים, בקרב ההמון המלווה, והמחנה האחר מעדיף לבוא לבית האבל, בערב השני, בלי בן/בת הזוג, ואף שיש בביקורים כאלה משהו מבעית למי שלא התנסה בהם קודם, הנה המבוגרים שבינינו יודעים כי זוהי מצווה ששכרה בצידה, והיציאה מבית האבל מרוממת את הנפש, כמו כל התגברות על היצר).

בביקורי אבל אלו מצאה את ביטוייה ההתנייה ‘מה שאי אפשר לכתוב עליו, יש לדבר על אודותיו בביקורי תנחומים': רכילות, השמצות על מאמרים גנובים, שיבושי לשון בציטוט, ראיות לאי-קריאה בחומר המצוטט, חיפוש עיקש אחרי המקור, ממנו הועתקו הפריטים הביבליוגרפיים. יתר על כן, ביקורי תנחומים בבית האבל הינם ההזדמנות היחידה להפגין רגש של סולידריות אנושית בתחומי האקדמיה, ולפיכך “שבעה” היא באמת הזדמנות נאותה להתכנס יחד. ובכן, הופיעו יותר מעשרה אנשי אקדמיה, דוקטורים, שני פרופסורים חברים, שלושה פרופסורים מן המניין, כולם מן המחלקה של יהודית יודלמן, והכל נכנסו בשורה ממלמלת אחרי הג’ינג’ית, ד”ר ורד צלע, שהתמחתה כבר הרבה שנים באבל, ופירסמה ספר חשוב על מצבי כפירה אצל הורים שכולים, שבניהם נפלו למען המדינה, בהוצאת Tel Aviv University Press. באחרונה אף קיבלה תקציב מחקר ענק מן האקדמיה הלאומית למדעים וקרן פולברייט האמריקאית. היו לה חמישה אסיסטנטים שבדקו, יחד איתה כמובן, חמש קבוצות של הורים שכולים מחמש מלחמות שונות, על פי פרמטרים שונים של מושג האמונה, מושג הכפירה, מושג הלאומיות, מושג הציונות, ובעיקר מושג הצבא, מושג האלוהים וכל מה שביניהם. התיישבה ד”ר ורד צלע במרכז הסלון, וכמו במשחקי חברה של ילדים, הכל הביטו בה ונהגו על פי הקוֹלוֹרָטוּרָה שלה, כי ההורים, שניהם, שתקו.

התחילו בשאלות על שלומם של ההורים, בעיקר לשלומה של יהודית, חברתם לעבודה, ועברו לרכל על על ראש החוג לפילוסופיה, שהתאהב בסטודנטית לסבית, וניסה לעבור (משום כך?) מוויטגנשטיין המוקדם לוויטגנשטיין המאוחר, ללא הצלחה, יש לומר. עיניה של יהודית טבעו באוויר. לא ידעה אם בקשתה למנוע ביקורי תנחומים התפרסמה או הלכה לאיבוד. חסרת אונים, חשבה לשאול את שפרה, אבל השיחה קלחה והיא השתדלה להיראות מתעניינת, התערבבו לה מראות הלוויה, עם מראה ידו הזעירה של בנה. מדוע זכרה דווקא את ידו הזעירה של בנה ליד החלון? אולי משום שעל המראה הזה החליפה חוויות עם מיכאל כמה פעמים, כך זכרו. גם הזיכרון הכי עמוק דורש עדים. ובכל זאת, לא הרפתה ממנה תחושת ידו של גדי. אילו נסעה לבקר אצלו בבסיס, אילו טילפנה אליו יותר פעמים, אילו חיבקה אותו ונישקה אותו, באהבה גדולה כמו שחיבקה אותו ונישקה אותו כשהיה ילד קטן? למה חדלה? למה לא רצה שתנשק אותו?

מיכאל ישב בצד והקשיב. זו לוֹ פעם ראשונה שלא פרש בבוז לחדר המיטות ולא למטבח, כאשר באו אנשי אקדמיה, הגלגול העכשווי של הרוכלים והזונות בשוק הדגים. אחר כך אמר מישהו: “יש משהו שרוף במטבח”. לא יהודית ולא מיכאל לא זעו. “יש משהו שרוף במטבח, יהודית”. ומישהו אחר אמר: “זה לא משהו בוער, זה משהו שכוּבָּה כבר במים”. ואחר כך השתררה דומייה, כי הריח הוא אחד מן הדברים שקשה מאוד לדבר אודותם, ויש לחקור פעם את העניין הזה ברצינות, להשיג תקציב מחקר, קרן אדנאואר אולי, קבוצות בדיקה, לתת לאנשים לאפיין ריחות, לאו דווקא צחנה, לאו דווקא בשמים, מור, לבונה, נייר שרוף, בשר חרוך, יום אביך, כרכומים, מזבלה, גוף, ערוות אשה, חור תחת, סבונים, בכלל, לבדוק תגובות. “גם לטעם אין תיאורים משביעי רצון”, אמר מישהו, “מעניין למה”. אז אמרו שהכתיבה על יין בעיתונות היא שערורייה דווקא בגלל תיאורי העפיצות של היין, ופרצו קצת בצחוק, צחוק מבורך, כי אף אחד לא ידע מה זו עפיצות, חוץ ממיכאל, והוא ניסה לומר משהו, חשב לקום אל המילון, כי יהודית הביטה בו בהינהון, אחר כך חדל, הרי השיחה הזאת היא שיחה סתמית, הכי סתמית בעולם, להקיא, ובכל זאת, הריח עורר בהם דאגה, כאילו תפסו את הזוג השכול באיזו תוכנית התאבדות. צלע אמרה, אחרי שתיקה ארוכה, מצד כולם: “טוב מאוד שביקשתם לא לבוא. ביקורים יכולים להפוך למעמסה איומה”. יהודית הינהנה בראשה. מיכאל קם כדי להכין להם משהו לשתות. עוד לפני שנכנסו, דנו בדרך לכאן בעברו, סברות שונות, אולי הוא חולה נפש, אולי הוא מרביץ ליהודית, אולי הוא איש שב”כ. אמרו כמה דברים.

אז נכנסה שפרה, לבושה שחורים, לא אמרה שלום, לפי שאין אומרים שלום בבית שיושבים בו “שבעה”, הלכה ישר למטבח ואמרה למיכאל: “למה הם באו? הם לא קוראים ‘הארץ’? דווקא טוב שהם באו. אני הייתי בכלל בעד שתשבו ‘שבעה’ ממש כמו כולם, לפי ההלכה. זה טוב לנפש. הייתי מבשלת לכם. שב, אני כבר אגיש. יש כאן ריח של משהו שרוף. מה כבר עשית כאן? כשאבא מת, היה מניין בבית כל יום, אבל אתה בטח לא רוצה מניין”. מיכאל לא השיב לה, הינהן בראשו, לא ידע על מה היא מדברת. הוא רצה ללכת לחדר של גדי. התאפק. הג’ינג’ית בסלון סיפרה להם בהתלהבות כלשהי על העיכובים לקראת הפרופסורה שלה. ככלל, האווירה היתה טובה. ובאמת, כמו שסיכמו, קמו בדיוק אחרי ארבעים-וחמש דקות. יהודית ביקשה מהם להישאר, אבל לא האמינו לה שהתכוונה למה שאמרה, ואולי רצו ללכת כבר לבית קפה, היה להם מצב רוח לא רע, והם הרי לא הכירו את גדי המת, חלקם היה במחנה המתנגדים ליהודית במחלקה. ורד צלע יצאה אחרונה. היא אמרה ליהודית: “כשתתאוששו, אנחנו מזמינים אתכם לארוחת ערב אצלנו. בעלי הרי אספן ביטלס ידוע. מות אבי היה שוק גדול בשבילי. עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא קראתי לבני על שמו. אני חושבת שאני אשנה לו את השם, אם הוא יסכים, כמובן”. מאחורי גבה, במסדרון, הספיקו לציין כי הערב לא סיפרה אפילו פעם אחת על מבטיו החרמניים של הדיקאן, ולא של הרקטור. בחוץ חזרו לדבר בקול. דמויות הביטו בהם מן החשיכה. דלת נפתחה ואיש נמוך הציץ בהם מאופל דירתו, אחר כך סגר את הדלת במהירות. הג’ינג’ית הצטרפה אליהם, אמרה ברגש ברור של הקלה: “הם נראים בסדר. עכשיו הם יתקרבו זה לזו. בדיוק כמו בספרים. שמונים אחוזים מתקרבים זה לזה אחרי נפילת הבן”.

“ומה על העשרים הנותרים?”

“לא מסתדרים, אבל אותם צריך לפלח: רק שני אחוזים מתאבדים, עשרה מתגרשים והשאר פשוט ממררים את החיים למדינה, לצבא, לעורכי העיתונים, לשדרני הרדיו, ובעיקר לבני משפחותיהם”.

“למה הם חזרו בכלל לארץ? אני לא מבין”

“את זה אני יכולה להגיד לך לא בתור scholar, אלא בתור מי שגדלה בחו”ל. זה בדיוק מה שאנחנו – פטריוטים בלי תקנה. הנה לך ההוכחה, המשפחה הנפלאה הזאת שראית כאן, חזרה בשביל לשכול בן בצבא ולהישאר כאן לנצח בגלל חלקת הקבר. על זה לא צריך לכתוב מחקרים. הרי את זה אנחנו יודעים דרך הבטן”.

הם אהבו, כולם, את הביטוי ‘דרך הבטן’, ועוד הם מתלבטים לאן ללכת ולשתות משהו, והנה מסתדרת לה בחשיכה מחלקת צנחנים. המ”מ נבוך למראה המבוגרים מולו. מנימת הפיקוד המלחשת שלו, בכעס לחש, נראה כאילו נתפס בקלקלת ילדותו המאוחרת, לכן נזף בגדי החי: “אתה לא מתחיל לבכות, או שכן?” וגדי החי סימן בראשו, חייך אפילו, שהרי הספיק להתנצל פעמיים כבר על בכיו, פעם אחת בכתב. הג’ינג’ית התבוננה בהם בפליאה ואמרה: “הי, אתם לא ראיתם שכתוב ‘נא להימנע מביקורי תנחומים’?” הקצין שלהם אמר: “כן, אבל זה לא כולל את החברים הטובים של גדי, או שכן?” הג’ינג’ית ידעה טוב מאוד מה להשיב, עניין מקצועי לגמרי, אבל המכוניות האקדמאיות צפרו לה, כך שהצנחנים פשטו על הבית, נכנסו לדירה, והתיישבו בשקט כדי לבצע את מה שהוטל עליהם.

ביקורי אבל של יחידות לוחמים הם עניין חשוב. רוב ההורים, על פי המחקרים האחרונים, משתוקקים לשמוע על רגעיו האחרונים של בנם, מה אמר לפני הקרב, אולי השאיר אחריו פיסות נייר, מכתבים מהבית, עוגיות שאפתה אמא, בול יקר ששלח אבא עם מעטפת יום ראשון, לכבוד הקונגרס הציוני, או מותו של מנהיג ציוני דגול, או צייר יהודי בעל שם עולמי. המפקד שלהם כבר היה בהרבה מאוד ביקורים כאלה, כולם נפלו בלבנון ובפיגוע הידוע לשמצה ליד חיאם. על כן נכנס בראש, וכולם אחריו, כמיטב המסורת הקרבית שלנו. לפני כן אמר לחייליו לעשות בדיוק מה שהוא יעשה. וכך היה. הוא הסיר את הכומתה רק אחרי שנכנס פנימה, על כן הסירו גם הם את הכומתות רק אחרי שנכנסו פנימה, בזה אחר זה, שלושים נערים שזופים וכך גם התיישבו כמוהו, ואחזו בברכיהם כמוהו וכו’. מיכאל לא עמד בכאב, קם והלך לחדרו. המחלקה ישבה דוממת (כאמור, לוחמיה לא ידעו מה לומר, עוד לא היו להם ביקורים כאלה), וגדי החי הביט באם, ידע שהיא פרופסורית, וחשב איפה המשקפיים שלה. אביו היה פרופסור עם משקפיים, אבל הוא מת מזמן, ובלילה שעבר דווקא חלם שאמו התחתנה עם המג”ד וחבריו של המג”ד יושבים בחדרו ומפריעים לו לישון. אז הוציא מכיסו פתק ואמר ליהודית: “זה מה שהיה במכנסיים של גדי, זה בשבילך, אני חושב”. יהודית התנערה בבהלה. הוא דיבר אליה, הנער.

“איך קוראים לך?”

“גדי”.

“אני אמצא את המשקפיים שלי”.

יהודית רעדה כשדיברה אליו, חיפשה את משקפי הקריאה שלה, אבל התביישה שלא יכלה למצוא אותם. איפה מיכאל? לא מצאה את המשקפיים, על כן קירבה את הפתק אל עיניה ונראתה להם כמו עיוורת, כמה מהם חייכו, אבל המ”מ ריסס אותם ברשף זעם והם מחקו את החיוך מעל פניהם. הביקור אילו רק היתה לו סבלנות, והרי עוד ילמדו להתנהג כמו שצריך, בביקורים הללו, המצפים להם בקריירה שלהם, לחייך מדי פעם, להחליף מלה זה עם זה, לומר משהו אדיב לאם, ללכת לשירותים ולא להתאפק כדי להשתין, אחר כך, בשורה ארוכה מחוץ לבית, ליד הקזוארינה. בפתק היה כתוב, בכתב יד יפה יפה, כאילו בנה התאמץ למסור לה את רגשותיו האמיתיים: “הנשיקת פי אמי, אם צפצוף הדרור / תנומתי וחלומי המתוק הפסיקו? – / אני הקיצותי ואגדות של אור / הצליפו על פני ובעיני הבהיקו”. יהודית בכתה. אחרי הרבה הרבה זמן. שפרה נכנסה שוב, ראתה את יהודית בוכה, התביישה במה שעשתה לגיסתה ליד הקבר, רצתה לשאול את הצנחנים, אם לא ראו את הבקשה להימנע מביקורי תנחומים, אבל התגאתה מאוד בביקורם. הם היו גיבורים בעיניה, ומה חבל שגדי לא הצליח להתגבר על עצמו ולהמשיך, או לחזור הביתה בשלום. “אני הדודה של גדי”, אמרה להם, וחזרה לחדר המיטות.

מיכאל שכב במיטתו ובכה בלי קול. המטבח היה מלא תבשילים, שפרה בישלה לו בשביל כל השנים שלא בישלה לו. התיישבה בקצה המיטה ואחזה בידו הטובה של אחיה הגדול, החכם, שלקח אותה בבוקר לבית הספר, כל יום. הוא היה אח טוב, חשבה לעצמה. מה נכון ומה לא נכון, אין לדעת. הכל מתכסה במלים, לא במלים, ברגשות, ברגשות בני רגע, בני מאה, בני מיליון, בני שנייה. כיוון שלא יכול היה להפסיק להתייפח, רצתה לשיר לו שיר ערש, אבל נראה שהתביישה. פחדה שיצעק עליה בגלל שכר הדירה.

אז אמר מפקד הצנחנים ליהודית: “גדי היה חייל טוב, לא החייל הכי טוב, היו לו בעיות כושר, אבל הוא עזר לכולם. נכון?” והחיילים הינהנו בראשם. פחדו לשקר. לא בגלל שהיו חיילים, אלא משום שהיו בבית מוות, ובהתחלה אפילו תיכננו לספר משהו על נסיבות מותו של גדי, משהו שלא יבייש את ההורים, אלא שביחידה דיברו על תאונה מבצעית, ונתנו הוראה לסתום את הפה, לסתום את הפה לגמרי, לא לדבר על שום דבר. חוץ מזה, שנתיים-שלוש לפני הלימודים באוניברסיטה, איפה שהמלים רחוקות מרחק שמשה כפולה מן הדברים, לא ידעו עדיין לשקר. אלה מהם שיהפכו לפרופסורים יעשו מהשקר מקצוע מכניס. היתר יסתדרו. יהודית נרדמה בישיבה. המפקד רמז להם לדבר ביניהם, בשקט, בשקט.

פעמון הדלת צילצל, שפרה ניגשה לפתוח, כעסה קצת על הבורות בענייני כניסה ל”שבעה”. בדלת עמדה נערה יפה אחת, דקת גזרה, שחורת שיער, את עיניה כיסו משקפיים כהים. הדודה אמרה לה: “נא להימנע מביקורי תנחומים”. והיא אמרה בקול רועד: “אבל אני החברה של גדי, אני גרה כאן”. יהודית התעוררה. הנערה הבחינה בה, ניגשה אליה, חיבקה אותה ואמרה: “אמא”. החיילים חשבו שמדובר באחותו של גדי. הם לא ידעו עליו שום דבר. רק גדי החי הבין תיכף: זאת הבת-זונה שעזבה את גדי בדיוק לפני הגיוס וגם אז נתנה לו רק בין הרגליים. גדי אהב אותה מאוד, יותר מדי בשביל לוחם, וגדי החי הפציר בו לשכוח אותה. בגללה הוא התאבד, ניצתה בו המחשבה. רצה לסלק אותה מכאן. אבל לא אמר שום דבר, כי היה עדיין נער עדין ואולי יישאר כזה, לפחות ביחס ליהודים. יהודית לא השיבה חיבוק, אחר כך בכל זאת, משנמשך חיבוק הנערה, השיבה יהודית איזה חיבוק רופף. “אני מבקשת סליחה”, אמרה הנערה. כמה חיכה גדי למכתבים מהבת-זונה. וכשכתבה לו פעם אחת, זה היה מכתב צונן כמו תחמושת בארגז המאג. יהודית אמרה: “אני סולחת לך”. גדי החי היה ממורמר. בחורות כאלה הורגות בחורים טובים, מתאהבות, עוקצות ועפות הלאה, מרגישות חזקות. לכן הוא בעד להרביץ לבחורות. הביטה הנערה בצנחנים שמילאו את החדר. “מי מכם הרג אותו?”, שאלה. הקצין הראה ללוחמיו לסתום את הפה והם צייתו, אף כי זעו באי נוחות במקומותיהם. גם מפקד הבסיס שאל אותם את השאלה הזאת, לפני שהורה להם לסתום את הפה. רובם ישבו על הרצפה, כמה מהם נרדמו, שעונים גב אל גב. הנערה שוטטה בחדר, הלכה לחדרו של גדי, הדלת היתה סגורה, פתחה ונכנסה, ישבה על שפת המיטה שלו, לא השמיעה הגה. אחד החיילים חבש את הכומתה. המפקד הורה לו, בעיניו – היו לו עיניים אקספרסיביות מאוד – להסיר אותה מיד. החייל ציית. גדי החי קם ממקומו, בלי להביט במפקד, והלך אל החדר אחריה. הוא רצה לדבר איתה. היא מדדה אותו בעיניה. הם עמדו כמו שני אויבים, זה מול זה. הוא אמר לה: “הוא הרג את עצמו, בגללך, את יודעת, או שאת לא יודעת?” היא לא השיבה. זה גם מה שהיא חשבה. גדי החי הביט בה ואמר: “וזה נכון שאת ממש מסוגלת לאהוב רק גברים בגיל העמידה?”

“זה מה שגדי אמר?”

“כן, זה מה שהוא אמר”.

“מה עוד הוא אמר לך?”

“הכל, הכל הוא אמר לי”.

“והוא לא סיפר לך שרציתי להתחתן איתו, אבל הוא התעקש ללכת לצבא? אמרתי לו שיתחתן איתי, שנעשה ילדים, שאני אלמד אותו הכל, הכל, אבל הוא רצה להיות חייל. למה?”

המפקד שלח את אחד החיילים, באצבע, להחזיר את גדי החי לסלון, קולותיהם הרי עלו משם. גם הנערה יצאה. רגליה רעדו. יהודית חשבה כמובן שבין השניים מתרקם סיפור ומשהו כאב לה, אף כי לא יכלה לחשוב מחשבות ארוכות מדי. היא מרגישה כל כך זקנה כאן. איפה מיכאל? מתי יילכו החיילים? שתלך גם החברה. איך קוראים לה? אני לא זוכרת. גדי החי רצה לומר לנערה שהוא שונא בחורות כמוה, משחקות ברגשות, רק בחורות יפות משחקות ברגשות. בחורות מכוערות לא מרשות לעצמן. הוא לעולם לא יתחיל עם בחורות יפות, ובלאו הכי ציפתה לו נזיפה נוספת מהמ”מ, ועכשיו ישב כמו כולם, המפקד רשם משהו בפנקסו והביט בגדי החי, כדי שיידע כי הרישום נגע אליו. יהודית הראתה בתנועה איטית את הפתק שנמצא בכליו. הנערה צריכה היתה לפתוח אותו בזהירות, משום שהתקמט ונרטב בכף ידה המיוזעת של יהודית. קראה ורעדה. אחר כך שאלה: “איפה אבא של גדי?” יהודית לא ידעה. בוודאי במטבח. “אני עייפה מאוד. אולי תוכלי לבקש מהחברים של גדי ללכת ולבוא בפעם אחרת. אני מרגישה כמו אבן כבדה”. הצנחנים קמו ולחצו לה אחד אחד את היד. זה לא היה הביקור הכי מוצלח שלהם, ובבתים אחרים יהיו לפחות אחים ואחיות קטנים, וכמה מהם ישחקו איתם בחדר הילדים בכדורגל ולפעמים יהיו גם תפילות. חלק מהם יָדעו להתפלל כמו שצריך.

במטבח עמדה שפרה ושטפה כלים. רגליה כאבו מרוב התרוצצויות, אבל היא נהנתה מן הכאב, כלומר קיבלה אותו בהכנעה, או יותר נכון בסיפוק של כניעה. יהודית הגיעה למטבח, ראתה את גיסתה מנגבת את הסירים ואמרה לה: “תעזבי את זה, גברת בן דויד, שפרה, תעזבי את זה. אנחנו נעשה את זה. אין לי כוח לאורחים”, הוסיפה במין בקשה. “מחר לא יבואו”, הבטיחה שפרה בפסקנות. תיכף יישארו בני הזוג לבדם. שפרה ניגשה אל מיכאל. נשקה לו על הלחי. לחיו היתה מלוחה מזיעה או דמעות. “תהיה חזק, מיכאל”, אמרה לו ואחר כך חיבקה את גיסתה שאף פעם לא דיברה איתה לפני כן. לילה ארוך מחכה להם. לילה ארוך ארוך.