אמא של יצחק

פרופסור שמעוני נרדמה, חלמה על בעלה, חלמה את המשפט ‘יעקב תלוי באי-הנאה’, לא זכרה מה עוד היה בחלום, אבל המלה ‘משפט’ הופיעה בחלום בעוד הקשר. טוב שאין לנו ילדים, אמרה לעצמה, ופתאום רווח לה. מדי פעם העזה להעלות מחשבה כזאת על סף תודעתה, אבל תמיד חשה אשמה. אחר כך הביטה בעד החלון. אנשים חצו כביש לפקודת הרמזור. אני מסתובבת ברחובות כדי לא להגיע הביתה. בבית שלי אני מיותרת. הוא כל כך ריק. חייל שעלה בתחנה חצה את האוטובוס, ניגש אליה ואמר: “שלום”. היו לו פנים עדינות, וכובע עבודה צבאי גדול כיסה על ראשו. אמרה לו בשקט, בשפתיים רפות: “אתה מדבר אלי?” אנשים הסתובבו. “כן, את אמא של איציק, נכון?” היא אמרה “כן”. אולי בגלל מבטי האנשים, אולי פחדה לבייש אותו. שכנהּ פינה לחייל את המקום. “גמרנו טירונות”, אמר בשקט, “אני באמת מצטער על יצחק, באמת מצטער”. הוא דיבר בשקט. “את תיסעי לבקר אצלו?” שאל החייל אחרי שהאוטובוס נכנס לתוך השכונה הצפופה. מדוע הסכימה להיות האשה של הפנייה הזאת? החייל קם וגרר את הקיטבג ואת הרובה לעבר הנהג: “רק רגע, אנחנו צריכים לרדת”, אמר לו בשמו ובשם עוד מישהו. האוטובוס עצר, וכאילו לא המתינו לו כולם, חזר החייל אליה, גורר שוב את הקיטבג והרובה לאורך כל  האוטובוס, ברעש גדול: “את לא יורדת?” היא הנידה בראשה. הוא אמר: “בסדר, אז תמסרי ליצחק שירגיש טוב, שהכל יהיה בסדר, שכולם אוהבים אותו, תגידי לו שכולם אוהבים אותו”, וירד. הרוח הפילה לו את הכובע, ראשו היה קירח לגמרי, אקזמה אדומה פרחה בצידה הימני של גולגולתו. משהו הבעית אותה. לא האקזמה. המחשבות שלה שאולי זמם לשכב איתה. כמה שנאה את המחשבות הללו.