דף הבית

הקול של טלי לטוביצקי; על “הזכות לשלמות הגוף”, ספר שיריה האחרון


"איוב, אתה שוכב בחלקת הכרוב, ליד מלונת הכלבים, בדיוק מחוץ לטווח של כלב השמירה (...) את עיניך החולות, שק אומללות שכמותך, רפש חי, אתה פוקח רק לעיתים. מה מציק לך יותר מכל, איוב? שאיבדת את בניך ובנותיך, שאין לך מאומה, שבלילה אתה קופא מקור, הפצעים בלוע, על האף? מה, איוב?"
"מי שואל?"
"אני רק קול".
"קול בא מתוך גרון"
"אתה חושב שאני מוכרח להיות אדם?"
"כן, ולכן אני לא רוצה לראות אותך. תסתלק".
"אני רק קול, איוב, פקח את העיניים שלך לרווחה כמה שרק תוכל, לא תראה אותי."
...

מרחק

בַּלַּיְלָה עַל גְּחוֹנָהּ עַל קַרְקָעִית הַחשֶׁךְ זוֹחֶלֶת
הָרַכֶּבֶת. כַּפְרִיִּים רוֹאִים אֶת מִשְׁבְּצוֹת הָאוֹר שֶׁלָּהּ
עוֹלִים עַל יְצוּעָם. הַלַּיְלָה יִקְפָּא הַנָּהָר, הָעֵשֶׂב יַלְבִּין
מִקֶּרַח. צְפִירָה קוֹדַחַת בָּאֲוִיר הַזָּר. בְּבֶטֶן הַתּוֹלַעַת
הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת אַתְּ יְשֵׁנָה, לְרֶגַע אַתְּ פּוֹקַחַת עַיִן,
רוֹאָה שְׁלָטִים שֶׁל תַּחֲנוֹת רֵיקוֹת וְשׁוּב נִרְדֶּמֶת.
גְּבוּלוֹת חוֹלְפִים, שְׂפוֹת קוֹנְדוּקְטוֹרִים וּמַדֵּיהֶם, אַתְּ
חוּט תְּפִירָה דַּקִּיק בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. בְּחַדְרִי אֲנִי
רוֹעֵד מִגַּעְגּוּעַ...

הרוגי מלכות

בָּרְחוֹב עַל שֵׁם הָרָמַטְכָּ"ל דָּן חָלוּץ אָסוּר לַסּוּסִים
לְחַרְבֵּן (חוּץ מִזֶּה הַכֹּל מֻתָּר) וַאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא יוֹדְעִים
מַה הוּא עָשָׂה כְּשֶׁעוֹד הָיָה בַּחַיִּים, גָּנַב אֶת סְפִינוֹת שֶׁרְבּוּרְג
אוֹ כָּבַשׁ אֶת אֶנְטֶבֶּה, אוֹ הִצְלִיחַ לְהָבִיס אֶת יַלְדֵי בֵּית חַנוּן.
עַל שְׁמָם שֶׁל הֲרוּגָיו אֵין שׁוּם רְחוֹב. חֹשֶךְ אֶצְלֵנוּ, פָּנָס אֶחָד
כֶּלֶב בַּאֲפֻדַּת בּוֹרְדוֹ מַשְׁתִּין עַל הָעַמּוּד וַאֲדוֹנוֹ מַמְתִּין, מְפַזֵּם
שִׁיר שֶׁל סִינַטְרָה, צֵל שְׁנֵיהֶם נוֹפֵל עַל שִׁמְשַׁת "פִּיצֶרִיָּה חָלוּץ
– כָּל פִּיצָה פִּיצוּץ" (הַזְמָנוֹת הַבַּיְתָה, סְפֵּיישְׁל אַנְשׁוֹבִי לְכָל
הַמִּשְׁפָּחָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה גּוֹמְרִים כָּאן בְּזוֹל חַסְרֵי בַּיִת, אֶחָד הָרַג...

בלדה

סַפְּרִי לִי עַכְשָׁו
אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּךְ
לְאַט לְאַט כְּמוֹ
דְּקִירָה בְּפֶצַע
שׁוֹתֵת דָּם, לְאַט
לְאַט כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ
לִשְׁתּוֹת אַלְכּוֹהוֹל
כְּמוֹ שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
לִשְׁתּוֹת אַלְכּוֹהוֹל...

אמא של יצחק

פרופסור שמעוני נרדמה, חלמה על בעלה, חלמה את המשפט 'יעקב תלוי באי-הנאה', לא זכרה מה עוד היה בחלום, אבל המלה 'משפט' הופיעה בחלום בעוד הקשר. טוב שאין לנו ילדים, אמרה לעצמה, ופתאום רווח לה. מדי פעם העזה להעלות מחשבה כזאת על סף תודעתה, אבל תמיד חשה אשמה. אחר כך הביטה בעד החלון. אנשים חצו כביש לפקודת הרמזור. אני מסתובבת ברחובות כדי לא להגיע הביתה. בבית שלי אני מיותרת. הוא כל כך ריק. חייל שעלה בתחנה חצה את האוטובוס, ניגש אליה ואמר: "שלום". היו לו פנים עדינות, וכובע עבודה צבאי גדול כיסה על ראשו. אמרה לו בשקט, בשפתיים רפות: "אתה מדבר...

ראשון: הסקנדל של חנוך לוין

מאז העלה ב-1968, בעזרת חברים ומעריצים, את הקברט הסאטירי שלו "את ואני והמלחמה הבאה", היה חנוך לוין רעם מתגלגל בעולם התיאטרון הישראלי. מחרוזת הפזמונים והמערכונים, שביימה עדנה שביט, הלמה בקהל במקומות שוליים, באולמות קטנים, בארץ שרויה בעיצומה של אורגיית גאווה על "הניצחון הגדול במלחמה", שנה אחת קודם לכן. ב-31 השנים מאז אותה הצגה, הפך לוין ליוצר החשוב ביותר בדורנו, בתחומי השפה העברית. הוא התמקד בכתיבה לתיאטרון, אף כי פירסם גם שירים, ספרי סיפורים ומערכונים קומיים. מאז התראיין כמה פעמים לרגל העלאה של הצגותיו הראשונות בתיאטרון המסחרי, התרחק לוין מהתקשורת, ושמר בקנאות על צנעת חייו הפרטיים. המבוא הזה אינו מבוא ביוגרפי....