אַף אֶחָד לֹא יִדְאַג, לֹא יִדְפֹּק, לֹא יִשְׁאַל
מִבַּעַד לַדֶּלֶת: “לֹא נִרְדַּמְתָּ, נָכוֹן?” אִמָּא
שֶׁלִּי הָיְתָה דַּוְקָא שׁוֹאֶלֶת, אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי
מֵתָה לִפְנֵי חֲצִי חַיַּי וְלֹא נִשְׁאַר מִמֶּנָּה
כְּלוּם, לֹא קוֹל וְלֹא בַּת צְחוֹק, לֹא
קַיֶּמֶת, גַּם לֹא בְּתַצְלוּמֶיהָ הַיְשָׁנִים, וְלֹא
בְּאַהֲבַת אָבִי אֵלֶיהָ, גַּם הוּא מֵת מִזְּמַן, וְלֹא
בַּשִּׁירִים שֶׁלִּי, וְלֹא בַּנָּשִׁים שֶׁאָהַבְתִּי, וְלֹא
בְּגַעְגּוּעַי, אֲנִי בִּכְלָל לֹא מְחַפֵּשׂ אוֹתָהּ, לֹא
בְּעִיר הֻלַּדְתָּהּ וְלֹא בַּכְּתוֹבוֹת שֶׁעָבְרָה
בְּחַיֶּיהָ וְלֹא בַּכְּתֹבֶת שֶׁשַּׂמְנוּ עַל הַמַּצֵּבָה
שֶׁלָּהּ וְלֹא בָּאֲבָנִים עַל הַקֶּבֶר, וְלֹא בִּשְׁמָהּ
שֶׁאַף אֶחָד בְּכָל הָעוֹלָם אֵינוֹ נוֹשֵׂא. אִמָּא
שֶׁלִּי הָלְכָה לְבַדָּהּ לַמִּדְבָּר וַאֲנִי בֵּינְתַיִם
כָּאן עִם מַעֲשַׂי וְהַזְּמַן עָשָׁן, אַחַר כָּךְ אֵלֵךְ
לַמִּדְבָּר שֶׁלִּי, לֹא בְּשֶׁקֶט וְלֹא בְּרַעַשׁ