אוֹר כָּבֵד מֵצִיף מַטְבִּיעַ אֶת הַחֶדֶר, רַךְ
כְּדֶבֶק, וְהָרוּחַ מִבַּעַד לַתְּרִיס הַמּוּגָף מַרְקִיד
צְלָלִים עַל הַקִּיר, אִי אֶפְשָׁר לְהַתְאִים
לָרִקּוּד הַזֶּה שׁוּם מַנְגִּינָה, אֲפִלּוּ לֹא
נְקִישׁוֹת פְּנִימִיּוֹת, גַּם אִי אֶפְשָׁר לְזַהוֹת
בָּאוֹר הַצָּהֹב הַזֶּה שׁוּם דָּבָר מֻכָּר, גַּם
לֹא אֶת הַדֹּב הַצַּעֲצוּעַ שֶׁדָּבַק בָּךְ כְּמוּם מֵאָז
יַלְדוּתֵךְ. הַלַּיְלָה יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת חֹשֶׁךְ, לֹא
רוֹאֶה, לֹא נִרְאֶה, לֹא תּוֹעֶה. בַּחּוץ לֹא רוֹאִים
כְּבָר דָּבָר וְאִם אַנִּיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל פַּס צוֹנֵן
שֶׁל חֲשֵׁכָה, אִם אֶעֱמֹד לָנוּחַ רֶגַע עַל גְּדַת הַנָּהָר
הָעֲנָק הַזֶּה, שֶׁאֶת צִדּוֹ הַשֵּׁנִי לֹא רוֹאִים, לֹא צָרִיךְ
לִרְאוֹת, לֹא רוֹצִים לִרְאוֹת, אוּכַל לִהְיוֹת חֹשֶׁךְ,
שָׁקוּף, חָזָק מִן הַנִּצְנוּץ, מִלַּהֶבֶת הַנֵּר מִן הַמִּטָּה
הַתְּלוּיָה בְּתַחְתִּית הָאוֹר כְּמוֹ צַנְחָן נוֹפֵל, הָעוֹלָם
הוּא מְעָרָה שְׁקֵטָה וַעֲמֻקָּה מְאֹד, לָמָּה
לִפְחֹד? “אֲנִי לֹא נִשְׁאָר לִישֹׁן”