גם משפחתו של הבעל הושמדה. הוא חושב שיש להתחיל הכל מהתחלה, אפילו אם צריך לשכוח את כל מה שהיה. הוא, אפילו לילד סירב לקרוא על שם אביו. היא, לעומתו, חוזרת לאחור, לתוך עצמה, תמיד עמוק יותר, הוא כמעט מתלונן, אבל גם כשהוא מותח ביקורת, נעשה הדבר ברוך ובחום. והיא נענית בהכרת טובה, אדיבה, קרה, מחייכת, חסרת אונים. הוא, למשל, עובד כמו חמור, כאילו אין לו זיכרונות. כל-כך הרבה הוא עובד עד שהבוס מציע לו לנסוע לחופשה בחוץ-לארץ. ״את רוצה לנסוע לאירופה?״ הנה הפעם הראשונה שבה היא מסרבת, מנידה את ראשה בזהירות ומפסיקה, ושוב מנידה לשלילה. פחד נשקף מעיניה. בעדינות היא מסרבת. אם ילחץ – תסכים, זה ברור. אבל הבעל נסוג מהר מאוד. בעצם גם הוא לא כל-כך רוצה לנסוע לאירופה, למדות שמסביב התלו אנשים לנסוע. במקום זה הוא מציע לה ללמוד מקצוע, אולי לצאת לעבוד, לא להיות כל הזמן בשיכון הזה, והיא כמובן מסכימה והולכת לעבוד בתנות מזכרות שבה הוא עובד. ללמוד היא רוצה לטינית, אבל הוא לא מסכים, כי מה אפשר לעשות עם לטינית? (וגם חושד הוא בה שלטינית היא רוצה ללמוד בגלל הכנסיה.) אחר־כך היא נשלחת מן החנות הביתה, כי אין יותר עבודה, או אולי רק אומרים לה ככה וחוששים מפני מוזרותה – שתיקות ארוכות. הבעל אינו יכול לומר דבר וחצי דבר להגנתה. הרי היא אשתו, והמפטר הוא בעל החנות. מצד שני, כואבים לו מאוד הפיטורים. הוא אוהב לעבוד איתה. הוא מביט בה באהבה גדולה. כמה אוהב הוא אותה, למרות שתיקותיה העמוקות והעצב הנשקף מעיניה. היא עטפה את המזכרות. אבל בעל הבית פיטר, ובעל הבית כל-כך היטיב עמו תמיד, ולכן העדיף לקבל את ההוראה, וגם לא להיפגע, או לכאוב, כדי לא לאבד מקום פרנסה, וגם ממנה ביקש לא לכעוס עליו, כבר בחנות, לפני שנשלתה לבדה הביתה, אבל היא לא כועסת, מה פתאום. וכשהוא חוזר הביתה, הוא מוצא אותה אצל השכנה המשוגעת, מנקה, סועדת אותה בימי מחלתה האחרונים. אין לזקנה אף אחד בארץ וגם לא בעולם. שפתה מתובלת בניבולי-פה בגרמנית. אף פעם אין היא מספרת מה עשו לה, רק מה שעשו לאחרים. הוא עומד בדלת ומביט באשתו המנקה את הדירה המלוכלכת, אפילו מבשלת, והזקנה במיטה מספרת סיפורים, מגדפת, צוחקת, גם את הממשלה שלנו היא מגדפת, אבל האשה מנקה ולא אומרת מלה, עד שהבעל נכנס ולוקח אותה בידה ועוזר לה לסיים מה שאפשר לסיים מיד. בחוץ מצלצלים פעמוני הכנסיות של יפו, היא סוגרת את החלון. השכנה מתה. המרחק בין האם לבן גדל. כשהוא יוצא למסע גדנ״ע, אין היא אורזת בשבילו את הדברים. האב מלווה אותו עד לנקודת היציאה למסע, ומבקש ממנו לא לדרוש מאמו יותר מדי. מגיעים יורשי המטורפת. היא נותנת להם את המפתח. אומרים שבאו לסדר חשבונות. במגירות יש ניירות, תמונות, מכתבים. הם מנסים למצוא חשבונות בנק, אולי. אחר-כך היא נכנסת ואוספת כל מה שזרקו, מנקה. מכתב אהד מצאו. אבל אין הוא צופן פיתרון לשום דבר. אולי מצאה אותו המשוגעת באיזה מקום בדרכה הארוכה. מישהו כתב ומישהו קיבל ומישהו מצא ועכשיו מישהו אוסף ושומר, בלי לקרוא. אחר-כך יאבד לגמרי, כמו התצלומים, ואף-על-פי-כן משהו כתוב שם. ובתחנות הייסורים אספה גם תצלומים, של אחרים אולי, לא של משפחתה, ועכשיו אין מי שרוצה בהם. גם הם, המעטים שבמגירה, לא שלה. הקרובים, מכל מקום, אינם מזהים, או אינם מעוניינים: שני גברים ובחורה צעירה וילד קטן, קשקשן, שואל שאלות על כל דבר שעולה בדעתו. אבל האשה, אחרי שהם הולכים ומשאירים את כל הניירות על הרצפה, דווקא לוקחת את הניירות ומביטה בהם ונותנת אותם בשק, ואת התצלומים היא אוספת ומסדרת, מביטה בהם בהשתאות. יותר מכל היו לזקנה תצלומים של חיילים גרמנים, אס-אס, היטלר. ואותם היא שורפת, בדלי, במטבח, כמו מחלה, התקרה משחירה מפיח, קורעת ושורפת. הבן מושך בכתפיו ויוצא, אף פעם לא ראה את אמו ככה. (סיכום: במקום העבר הפרטי היא רוכשת עבר קיבוצי, נורא יותר, פשוט יותר: זכר השואה, נניח. לא מדובר, חס וחלילה, בשקר. גם חייה נהרסו שם, ואת המלה שואה למדה תיכף כשהובאה לארץ, אחרי שהפסיקו את לימודיה בבית הספר התיכון של הנזירות.) עכשיו היא מתחילה לגזור קטעי עיתונות, תמונות של ילדים, מבקרת בתערוכות, הולכת להרצאות. פסחא בחוץ. מתפללים מגיעים לכנסיה. אבל המשפחה הקטנה עוברת דירה. הם אורזים מזוודות. הדירה הריקה נשארת מאחור. מול ערימות הדברים הנידונים להשלכה. הבן למטה, בחוץ, ליד המשאית הקטנה והעמוסה. היא נשארת מול צלב קטן שאותו השליכה, גם התמונות שהזקנה השאירה לה וגם המכתב הרוסי, שאולי כאן יסיים את דרכו. ״מה את? מוזיאון?״ שואל הבעל בחיוך, והיא נעתרת, כמובן. הוא יורד. עוד רגע עומדת היא לבדה בדירה. אולי היא מחכה, כי אינה יודעת לאן ללכת. ודווקא הבן עולה שוב כדי לקרוא לה. בשמה הוא קורא לה, כמו אביו. הוא מבקש לדעת אם אפשר לעזור לה במשהו. אחר-כך, בדירה החדשה, היא משתדלת לעזור, נשרכת אחרי האב והבן, חבילות, ארגזים, ניירות. לפעמים הולכים לקניות. גם קניות חונקות זיכרונות. הרבה תקווה יש לבעל. הוא קונה לה מתנה יקרה, והיא פותחת בזהירות את הנייר ועיניה מחייכות. מצלמה. הוא מצלם אותה, שוב ושוב. הבן בצבא והיא דואגת לו. אבל הוא לא מטלפן, והיא לא כותבת. בעלה מספר לה מה חדש ומה נשמע בצבא עם הבן שלהם, והיא מהנהנת. ״רחוק מן העין, רחוק מן הלב?״ שואל הבעל בחיוך, ובתוך תוכו כואב לו המבט הקר שלה. אבל כשלא קיבל חופשה, בניגוד למובטח, בגלל כוננות, ערב מלחמה שלא פרצה, היא נוסעת פתאום הרחק לנגב לבקר אצלו: אוטובוס לנגב ואחר-כך נסיעה בטרמפים והליכה ברגל. בעודה בתחנה המרכזית של באר-שבע עומד שם עולה חדש ומוכר את מיטלטליו, מנסה לחזור לארץ מוצאו, להתחיל שם שוב הכל מהתחלה, רוצה רק להרוויח מה שאפשר, בשביל הכרטיס, הבטיחו לו שאחר-כך כבר יינתן לו להיכנס, יש ארצות שקשה להיכנס אליהן ויש ארצות שקשה לצאת מהן. היו לו פמוטים ואלבום העיירה שלו, שנשרפה. פמוטים אין היא צריכה. יש לה מטבעות ביד, לחות מזיעה, דבוקות לכף היד. היא קונה את האלבום, להביא אותו לבן. הבן מעדיף כסף. בעדינות, שאותה ירש מאביו, הוא מסביר לה, שכסף יותר חשוב לו מכל דבר אחר, כרגע. אבל הביקור בבסיס מוצלח. הוא מלווה אותה לאוטובוס. מחבק אותה אפילו. כמה מוזר. אף פעם לא התחבקו קודם, וגם עכשיו הוא חושב לעצמו שאולי רואים אותם, והיא חושבת על משהו רחוק מאוד, אבל יש בו שמחה גדולה כאשר הוא שב למגורים ולרגע חושב לרדוף אחריה ולחבקה שוב. ובחופשה הבאה אין שום שיחה בין האם לבן. אולי שמעה מהמטבח את סיפור האלבום, כפי שסיפר אותו הבן בלעג לאב. האב לא צחק, האב מעדיף לתמוך באשה. הבן יסתדר גם בלעדיו, לא כן האשה. מצד שני, האב לא נזף בבן, כל-כך אהב אותו, מיום ליום אהב אותו יותר, גם ביקש את קרבתו עכשיו שהוא בא פתות ופחות. אחר-כך מציע לה הבעל להתנדב לוועד למען החייל, כדי לסרוג כובעי צמר לחיילים. אולי הוא מודאג מהזרות הגוברת והולכת בבית, בין אשתו לבנו, ומה יהיה אם יום אחד יבגוד בו לבו, למשל? מי ידאג למי? הבן לאם? ומי ידאג לה? הוא עצמו פעיל במפלגה שחרתה על דגלה את טוהר הממשל ושינוי שיטת הבחירות, גם בעל הבית שלו פעיל מאוד, ופעם אפילו לקת אותו לחוג בית, אצל פעיל מרכזי בתנועה, וישב שם רמטכ״ל לשעבר, עישן מקטרת והניד בראשו, ואחר כך דיבר. בכל אופן, היא הולכת לסרוג כובעים. ובאמת צדק הבעל: פעילותה למען ההיילים הופכת לעניין מרכזי בחייה. היא מוכנה לקבל את הדין, בשתיקה הולכת ומתבצרת. בשיטוט לאורך החדרים ועל פני הרחובות, בהליכה עד לכנסיה ובנסיגה ממנה, במעקב אחרי מתפללת שיצאה מהכנםיה, בחזרה ברגל הביתה, בנסיעה ליחידות צה״ל כדי להביא ממתקים או משחקי כדור. פעם אחת שלחה אותה האחראית לאיזה בסיס להביא צעצועים לחיילים, טרקטורים וטנקים קטנים מפלסטיק, אבל אישור הכניסה לבסיס לא כלל את שמה. היא חייכה אל השומר בשער כמו אל בעלה. כמו שחייכה פעם אל בנה. הבן רוצה לעשות כסף. יש בו כעס על הוריו שלא ידעו לעשות כסף. הוא לא בן גס. הוא דמות משנית, אחרי הכל, אפילו היה כל הסיפור על אודותיו. יש לו גם עימותים עם האב בענייני כסף. בהשפעת הבן מנסה האב לייבא בעצמו כמה מוצרים, אבל הוא מפסיד בתחרות עם סוהר אחר, כיוון שהמתחרה מביא סחורה טובה יותר מגרמניה והאב לא רוצה לעשות עסקים עם גרמניה. הבן מלא בוז. מסחר וזיכרונות לא הולכים יחד, הוא מטיף, ובחיוך הוא גם מוסיף: ״אלא אם אתה מתכוון למכור זיכרונות, אתה יודע, כמו ליהודים מאמריקה״. האם מציצה בהם מעבר לדלת הפתוחה, מן המטבח, בפעם הראשונה היא מתפרצת, בפעם הראשונה מאז באה ארצה. הבן משתדל לגייס את אביו למריבות המתרבות, והאב משתדל לשמור על שלום-בית: לא לפגוע בבן, הנוטה להתפרץ (בדרך-כלל הוא אומר שאף פעם לא היתה לו אם של ממש), ומצד שני לא רוצה האב לתת לאשתו להימחות עוד יותר. יום אהד, כאשר מגיע הבן הביתה במכונית (פולקסוואגן, מרצדס, מה עוד מוכרים יצרני התנורים ליהודים?) בורחת האם מהבית. אולי אין לכך קשר עם המכונית, אולי ברחה עוד לפני כן, אבל אם אומנם ברחה בעקבות המריבות הללו, כי אז אמרה בשפת אמה: ״כמו לגדל כלב ולגלות יום אחד שהוא זאב״. האב והבן מחפשים אחרי האם: בבתי מלון ישנים, במקומות שבהם חיים ניצולים בודדים, לא מסתגלים. הם מחפשים אותה ברחבי הארץ, עשו לעצמם איזו תוכנית מעקב, לאן יכלה להיעלם! אחר כך, בלי להודות בכך, גם בכנסיות, במנזרים שבפסגות ההרים. הבעל שקט מאוד. אין הוא מבוהל. בנו אינו מבין את השקט הזה. למה אין אביו פונה אפילו למשטרה? אולי היא לא רוצה שנמצא אותה, אומר האב. ובפעם אחרת – בסרבו להמשיך בחיפושים, בהיכנעו לפחד הגדול, לדאגה, בהבינו כי רק כך יעשה נכון – אומר האב: ״פעם אחת צריך לעשות בשבילה מה שהיא רוצה״. יש בו עדינות והבנה שלא הלכה לאיבוד. הוא גם לא מאשים את עצמו. הוא לא בטוח כי נהג נכון שהוציא אותה מהמנזר, שהביא אותה לארץ, הוא לא בטוח כי נהג נכון כשנישא לה, אבל הכל השתבש עוד הרבה לפני כן. ואולי מוטב להתייפח לרגע על כתף בנו. הוא לא מחרף שמיים וגם לא אדם אחר בכל העולם. ויתר. ובכל אופן, ימשיך מדי פעם לחפש, כוחו לא עומד לו, פיתוי גדול היה, כל כך התגעגע אליה, כל כך אהב אותה. ואחרי שתצלומה הופיע בעיתון והוא הביט בו בתימהון, למרות שהוא עצמו נתן לעיתון את התצלום (הלך לאחד העורכים, איש נמוך שניסה לשים את רגליו על השולחן, כמו שרואים בסרטים אמריקאיים, אחרי שחיפש אחריו לאורך המסדרונות, כי בעל החנות שלו – המפרסם מודעות דרך קבע בעיתון – דיבר עם מנהל מחלקת המודעות, וזה דיבר עם העורך, אבל העורך לא זכר במי מדובר, כי יש הרבה רוכשי מודעות, ואולי גם הרבה מבקשי עבודה, וגם הרבה נשים הולכות לאיבוד, וחיפושי קרובים אינם בחינת חדשות לוהטות, אלא אם האשנ האובדת היא אמו של אלוף ולא אמו של טוראי), ומכל מקום, אחרי שתצלומה הופיע בעיתון, הביט בו הבעל שנתן את התצלום בתימהון, תצלום שהכיר טוב כל כך, אולי משום שההדפסה בעיתון איננה משובחת, ואולי משום שנדהם לראות את תמונת אשתו בעיתון, כי אף פעם לא ראה תצלומים בעיתון של אנשים קרובים לו כל כך, ובעצם היא היתה האשה הכי קרובה אליו, ואף-על-פי-כן כאבה לו גם הזרות הזאת, אולי דווקא משום כך זרותה היתה כמו רסיס שנכנס לגב ואי אפשר להוציא אותו והרופא מנחם את הפצוע: קבל את הרסיס כחלק ממך ואל תתכופף לצד ימין, למשל: ואולי הופתע רק משום שאשתו הפכה לתמונה, ומעבר לתמונה בצבצו עיניה שלא כמו בתמונה והתחלפו בתמונה שבעיתון, שהיתה הדפסה גרועה של התמונה אשר אותה מסר והלך לעיתון לקבל בחזרה את המקור, והריצוהו מהדפוס לעורך ומהעורך לדפוס, והעורך דיבר בטלפון והוריד את רגליו מהשולחן ואמר, ״כן, כבודו״ ו״לא כבודו״, ואחר כך אמר: ״אדוני השר, אילו ידעת כמה לא רצינו לפגוע בכבודו, הרי עיתוננו מתייחס לכבודו כאל אבי הצבא״, ואת התמונה – היפה ביותר שהיתה לו, היחידה שבה חייכה – לא מצאו, ואולי משום כך כאב לו היעדרה, ונשארה לו פיסת העיתון, כל כך כאב לו היעדרה, ויחד עם הכאב נכמרו שוב רחמיו על סבלה, כי לא נחטפה, מי כמוהו יודע שהוא היה החוטף היחידי, ואחרי התלבטות אם צריך היה להציק לה בחיפושיו אחריה, נוכח לראות כי דווקא יש דמיון בין פניה לתמונה, ורק אחרי זמן, כשהביט בתמונה (אולי היה זה כשנעלמה בפעם השניה, אחרי שחזרה פתאום ולא ידעה להסביר היכן היתה, ורק עיניה מלאו פתאום דמעות, בפעם הראשונה בחייו ראה את עיניה מתמלאות דמעות, ופיה התכווץ, התאפקה לא לבכות אולי, או שפיה התכווץ מהתחמצות הלב, הלב הנרקב לאט לאט, כל כך עמוק תחוב הוא וטחוב), רק אחרי זמן, כשהביט בתמונה, העיתון כבר הצהיב, עיתונים מצהיבים מהר יותר ממסמכים צבאיים, מתעודות לידה, מתצלומים, ראה הבעל כמה קרות העיניים המחייכות בתמונה, וככל שחסרה לו יותר, וככל שגדלה עליבותן של התמונות באלבום, התרחש הפלא הרגיל, הנפוץ, הכמעט משעמם כבר, וערכן של העיניים עלה, ואז גם החל לאסוף לתוך שקיק פלסטיק גדול, כמו חוקר מקרי מוות, כל מזכרת וכל טביעת אצבע אפשרית שהשאירה בחייו (וגם הוא נוכח לדעת כמה מעט הנציחו את חייהם, ופעם אתת דימה להביט במראה ולראות את דמותה עימו, ופעם אחרת דימה לא לראות אפילו את פניו במראה), וכל-כך הרבה הביט בתצלום שבעיתון, עד שלפעמים זכר את התצלום ולא אותה, כלומר קודם את התצלום ואתר־כך אותה, ורק בהדרגה נעלמה גם מן התצלום. כאמור, פעם אתת עוד שבה הביתה, להכין הכל ביקשה, לארוז מזוודות, להעביר בגדים מהארון למזוודה הישנה, אוכל במקרר, פלסטרים בארון העזרה-הראשונה, אספירינים אם יכאב לו הראש, ממחטות – כל זה יש להכין לפני שתיעלם. אבל באמת לא הכינה, כי אף פעם לא ידעה איך באמת להכין, אוכל, ניקיון, כלי-מיטה, כביסה, תמיד עשה הכל לבדו, וטרח בשבילו ובשבילה, והחזיק מעמד בשבילו ובשבילה, והחזיק אותה שלא יישמט ראשה כציפור גוועת, ככה כל החיים, ואף פעם לא איבד את סבלנותו, כאילו חייו אינם חיים בלי ההשתדלות הזאת, חיפש אחריה בחדרים, ככה אוהבים גדולים כמוהו חיים. כל חייו ידע שיום אחד תברח ממנו. אדם מספר לעצמו את כל חייו בכל רגע מרגעי חייו. אבל באמת היא לא ברחה, אלא איבדה את הדרך, ואחר-כך מתה בנדודיה, הזרה ונעלמה שוב, ואולי באמת היתה זו רק הפעם השניה שממנה לא שבה עוד, ומן הסתם מתה, כך לפחות הניח הבעל הטוב, ולא היה בו רגש מיותר, שום רגש מיותר, רק אותה זרות וגעגוע. הוא לא האשים אותה וגם את עצמו האשים רק במידה, כי אהב אותה תמיד, עד יום מותו חיכה לה שתשוב, ולא ביכה את העדר קברה אפילו, אלא רק את היעדרה. החיים סחטו אותה, וככל שהרבה לתחוב בה זיכרון – דבר לא הועיל, תמיד באה שכחה וחטפה את הזיכרון הארוך כמו צל. בחוץ העיר בערה. חשבתי שכבר שורפים את כולם. אולי עלי לקום וללכת. כמו פרפר לילה משכה אותי הבעירה. נראה לי נפלא להפסיק להסתתר ולספוג עלבונות, להתחזות ולהתחבא, מה טוב להיות בין יהודים ולהישרף איתם.

הפרק הזה לא היה סיכום, וגם פיתרון אין, משום שאין פתרונות לסיפורים, סיפורים הם קריעה, ואחר-כך מאחים, והאיחוי שב וקורע קרע במקום אחר, אולי אפילו קרע גדול יותר, ושוב מנסים איחוי, וגם מאחים, והנה מקום אחר נקרע! הנה תורת הפרוזה בסיכומה היעיל ביותר: כי לא תחפוץ במות המת ועד יום מותו תחכה לו. הומרוס, נציג מפורסם של תרבות המערב, כתב: ״אחד האות והוא הטוב: להגן על ארץ מולדת! / למה-זה תירא מקטל?״ ועוד כתב: ״אין האדמה מזינה חיה חלשה מאדם / בין כל החי, כל הנושם והרומש על פני האדמה״, ומצד שני, אדולף היטלר, נציג מפורסם אחר – שפעילותו הרוחנית התרחשה בשלב מפותח בהרבה של אותה תרבות – כתב, כשהיה כלוא בבית-סוהר, ולמרות זאת באופטימיות גדולה כתב: ״את הכוחות הממשיים, הדרושים להקמת מדינה או להגנתה אנו יכולים למצות בשורה אחת: היכולת והרצון של הפרט להקריב את עצמו למען המוחלט… אין אדם הולך למות למען עסקים, אלא למען אידיאלים, תמיד״. ואף כי טענתו של היטלר נשמעת משכנעת למדי בימים אלו (כי מי עוד, זולת אדם באשר הוא אדם, מוכן למות למען רעיון, לא כל שכן למען מדינתו?), בקשים אנו לסכם סיפור זה במה שכתב ר׳ אמנון ממגנצא: ״אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. כצל עובר וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח. וכחלום יעוף, —- —- — — —–”

יולי 1990 – יולי 1993