אודות הספר:
על הרומאן השלישי של יצחק לאור, “הנה אדם”, כתב עורכו מנחם פרי את הדברים הבאים:
<<לייצג את הרומאן המאז'ורי הזה, ההולך-בגדולות, המחליף קולות בין פרק לפרק, המתוזמר בשלל-צבעים בתוך כל פרק, המשייט בין הדוקר-בלב והמזיל דמעה לבין הפארודיה הקומית והגרוטסקה האכזרית – לייצג אותו בחלון אחורי קטן של גב הספר, הוא כמו לייצג סימפוניה באמצעות כינור קטן. העלילה כאן היא הדברים הרבים והלא-שגרתיים שקורים לדמויות רבות, שכולן גם מנסות לפעול, לדבר בהגדלה, ללחוש, לגמגם, ותמצות "מסודר" של המאורעות, אגב הצבעה על "מכנים משותפים", חוטא לכוחו של מה שקורה בפועל; למשיכה של הפרטים, לקריאוּת, להשפעה של מגוון דרכי המסירה. איך נכפה הוויה סטאטית, קרה, על רומאן החותר אל הדברים בהתהוותם, שקוראיו אמורים להתהוות עימם? כיצד ניתן תמצית פסיכולוגית של דמות ברומאן החושד בכל ייחוס סיבות לאירועים בכלל, ובסיבתיות פסיכולוגית בפרט? ואיך נדביק איזו הכללה גדולה לרומאן המוצף מצבים אנושיים "קטנים" והמבקש להביע שהאמת צרודה, מגמגמת, מתפתלת?
התרחשויות רבות ברומאן קשורות באלוף אדם לוטם, מי שניהל הרבה חיים חשאיים, גם תרם "תרומה גדולה". ב-1990 הוא נאחז במעין שנאה לדמותו, רוצה להיאהב עוד פעם לפני התפוררותו הגמורה של הגוף, בעצם מתאווה לכליה ולאהבה, רצונות סותרים ומתלכדים. לאחר שניסה לתקן את יחסיו של חברו הטוב מילדות, דודו רותם, עם אשתו, אבל גרם למותו בהתרסקות מסוק, הוא נתקף צורך נחוש ואכזרי לתקן את כל הטעויות שעשה במהלך חייו, לבטל את מפעל חייו באמצעות פעולה ענקית של מחיקה, שלא תשאיר דבר מן המעשה שלפני המחיקה.
שורה ארוכה של גברים שוקעים מאכלסת את הספר, גברים חסרי כוח, שחשים עצמם בעלי כוח ונדבקים למה שהם מדמים כמוקדי כוח. התפוררותה של הפעולה הגברית הכוחנית היא "מכנה משותף" לרבות מן הדמויות – גברים המבקשים לתקן את חייהם, קרובים למוות. חשים רגשי אשמה על עוולות, מבקשים להיאהב שוב, חיים את אינאונוּתם ב"קרנבל" של סקס שנראה כאובססיה חסרת-פשר. אם הם דוחים אותנו באלימות ובציניות שלהם, הם יגעו בלבנו בפרק הבא; לאור כמו מוסר "גרסאות" חדשות שלהם בהמשך. הם יגלו חמלה אנושית, תחזור ותצוף אצלם איזו סצינת ילדות כואבת, יעלו געגועים לאב או לאם, דאגה לילדים. יש להם גם סוד אפל, אולי חלק מהזהות שלהם הוא העמדת-פנים, טועים בהם שהם מישהו אחר, מה אנחנו יכולים לדעת על האדם מלבד שמו? האחידות של הדמות היא בדיה ספרותית,I≠I.
בין תרומותיהם לרוע מסתתרות גם כוונות טובות (אומנם בלי התוצאות המקוות. לוטם. כשהוא בא לעשות חסד, מצליח בעיקר להמית).
מדמות לדמות גם המספר מחליף את האקלים הסגנוני שלו. לעתים הוא פארודי, לעתים שופט, לעתים מטמיע בלשונו את הדמות ברוב אמפטיה, לעתים אומר בשבילה מה שהיא עצמה אינה מסוגלת לומר.
חשובה לרומאן הזה הפרימה, קריאת-התיגר על הנטייה לאחות. יש לנו כמה וכמה גדי, יוני, הגר, אדם, שאין שום קשר ביניהם. שורת פרטים חוזרת אצל דמויות שונות ומתעתעת בנו. מצד שני, כמו במלודרמה, בקומדיה, באופרה, בְּרומאן של דוסטוייבסקי, מתגלים זימונים מפתיעים, נחשפים קשרים בין כולם לכולם, כפי שיכול לקרות רק בבדיה הספרותית.
אם נבקש אמירה מרכזית בתוך הפרימה הרב-קולית נוכל להצביע על התפוררות הפעולה הגדולה. אין-האונים הגדול בספר הוא אי-היכולת לפעול פעולה מוסרית משמעותית ושלמה בעולם, פעולה שתהיה ממש שלך, תוך שליטה על התוצאות, פעולה מתקנת, משנה עובדות. לא מחאה, מהתלה, סקנדל, הפגנה, כתובת-קיר, או אפילו בגידה, מעשים שנספחים לדבר שהם יוצאים נגדו, אך מותירים אותו אחריהם בלי שינוי (כמו סירובה של אלמנת האלוף רותם להכניס בעלי מדים לביתה). בתוך הרוע של העולם אתה תמיד סוכן של משהו גדול יותר, נפעל, ממלא תפקיד.
האם הנשים בספר, החיות בצל הגברים, פועלות אחרת, במעשים צנועים יותר, חשאיים? אפילו אצל אדם לוטם, פעולה קטנה אחת, ממושכת, של מתן-בסתר אולי אינה משנה את העולם, אבל סופה להעניק למישהו רגעי חסד בסוף הרומאן.>>
הנה אדם
