לעודד שכטר

יורד הערב. יושב אדם, אחוז שרעפים מתוקים-מתוקים, גופו שוקע. בַּמָּקום הבא שיילך אליו, יקרא לעצמו שפינוזה, ואין בינו לבין הכיכר מחוץ לחלון, כמו בחלום, ולא כלום. עיניו שוקעות בטין גופו, וטין גופו שוקע באור, רגע חולף, המלצר מבקשו להזמין, ואין הוא יודע מה יזמין, יזמין שוקו חם, יעלה כמה שיעלה. בין עצי הצפצפה, מעבר לכיכר, בניין, אור נוצץ עולה מחלונותיו, בחדרו האחורי מקבלת אחת הבנות שיעור פסנתר, הבנים מפריעים מבחוץ, והבנות המנגנות אוהבות שהבנים באים להרגיז את המורה, “באלאש, באלאש”, צועקים לה הבנים, לשמחת הבנות, ובחושך, אחרי שמכבים להן את האור, הן מאוננות באצבע רגישה, בזהירות מנענעות את הדגדגן, לבל ישמע אבא החולף בבית, וגברת באלאש, הבאה לכאן פעמיים בשבוע מן העיר הגדולה, ממהרת לנעול עצמה בבניין, ולפתוח רק כשבאה תלמידה ומזדהה בסיסמא סודית. מדוע? יְרֵאָה המורה את המנקֶה האילם, אינה בוטחת בו, וממשיכה כבר שנים שנים ללחוש לאוזני הבנות סיפור, איך הכירה אותו במחנה ריכוז, שם היה ואכמן, אבל מה זה ואכמן לא ידעה אף אחת מהבנות, ובכלל הוא אילם, איבד את כוח הדיבר שלו בבת-אחת, באמצע מלחמת-סיני, בה גילה גבורה יוצאת מן הכלל, וכך מתרשלת יום יום השמירה על גינתו של הבניין, בית יד-לבנים, לא מזלזול, אלא משום שהאילם מתעקש רק לשטוף, לא לטפח גן, ובמקום לפטרו, הוחלט במועצה שהגינה תצמח פֶּרַע כזקן אֲבֵלִים, מתוך זיפיהם הכהים אין המת ניבט, אלא המוות, שאין דמות לו, ולא צורה, ומצוי הוא בחרכים, ברווחים, בחורים, באבנים החסרות, בבורות, בשבר בין שני עננים. ובתוך יד-לבנים ניצבים ארונות העץ האנכיים לזכרם של הנופלים במלחמות, ושמות החללים מגולפים בעץ אדום, והקטנים, המפריעים עכשיו לשיעור הפסנתר, מאמינים שבארונות עצמם חנוטים המתים, יפים כמו תמונותיהם בחדר הסמוך, אבל בחלוף השנים, למדים הילדים, לפני שמגיע תורם ללכת ולמות, שהארונות חלולים בכוונה, וכל השנים שפחדנו, פחדנו מן ההד, כי כך התקינם בהתנדבות הנגר, בנו נהרג, וביקש האב להזכיר את המוות כדרך שרק נגר מכיר, הד עולה מנקישה בעץ, כמו גוף הכינור שמיתריו קרועים, והמוות מצוי בנקישה, וזו אינה משיבה דבר זולת ריקותה, וממול עומד בית הדואר, ושני ירקנים, אחד מוכר דגים לקראת שבת, והאחר מסרב למכור דגים – שתישרף הפרנסה, אין הוא רוצה להסריח – ובין שתי חנויותיהם מפריד האטליז, זה האטליז של הקצב, זה הקצב לו מחכה עכשיו האיש בבית הקפה כדי שיספר לו את תולדות משפחתו. ודווקא היום נסע הקצב לבדיקת EKG בעיר, והשאיר את האסיסטנט שלו, עַבּד, לבדו, התיר לו רק לקרוע את העופות מתוכן, לשלוף את הפסולת, להשליכהּ לאשפה, לא לכלבים, ומן היתר למכור רק את מה שהופרד מגוויית הפרה הגדולה, המכחילה במקרר, ולא לתת בשר צלי למי שאיננו קליינט קבוע. כיוון שכך, יושב אדם בקפה, וממתין, בין לקצב הזקן ובין לפאלש פילה שיביא עימו, ואולי לפרק נוסף בזיכרונותיו הארוכים, שהקצב נוהג לסכמם בכל ערב באותו משפט: “רומן יכתבו על מה שעבר עלי, רומן”. אז בא הקצב, שטף בכיור שבאטליז את דם הבהמות הכשרות, לא רק חזר מן הבדיקה, אף הספיק להביא פאלש פילה לידידו עזרא, זה האיש בקפה, באוזניו הוא מספר את תולדותיו, לפי שסבור הוא כי חייו צריכים להיכתב במקום כלשהו, ועזרא הן רושם, רושם, ובכל פעם שהם נפגשים, קולחת השיחה באיטיות, ולסופה מבטיח הקצב לספר פעם, אם ירצה השם, את סיפור מותה בטרם עת של אשתו, וליבו אינו מניח לו עדיין לספר, גדול הכאב, או המרחק מן האיש המאזין. כי בין הסיפור למאזין אולי אין חיץ, אבל בין המספר לסיפור יש חיץ. טרוניות בקצה הסיפורים המתארכים וכוללים קצת את אשתו, זיכרונה לברכה, שאהבה גדולה היתה בינו לבינה, וסיפור נדודיו בעולם, בין פולין לאוסטרליה ולכאן, בארץ הזאת, שהרעל עדיין לא נגמע מן הכוס שלה, והוא נח בתחתית, אחרי ששתינו את כל המשקה וניצלנו איכשהו. איש דתי, הקצב, ושפתו מתובלת יידיש, מבטא אשכנזי משונה, אצבעותיו עבות, רק תשע, יושב כל ערב מול עזרא, ומספר באוזניו סיפורים. השתנה הקצב עם השנים, מוכן לעשות הכל בשביל אוזן קשבת, יאמר הפרשן מן החוץ, לשבת עם עיראקי, חילוני, קומוניסט, אוכל טריפה, ולדבר, מצד שני, יש משהו בהקשבתו של עזרא, שלא היה בהקשבתם של כל האנשים, איתם רב הקצב עם השנים, כי קצב, אומרים, אוהב לריב, ובכל זאת הוא יושב מנומס, עד שעזרא מסכם בתורו את חייו שלו. כמו בארץ זרה, מעמיד הקצב פני מאזין, ומחכה שעזרא יגמור את מוסר ההשכל שלו ואת מה שיש לו לומר, כי כל סיפוריו של הקומוניסט העיראקי נגמרים במוסר השכל, אחרת מה טעם לְדַבֵּר, וכשבטוח הקצב כי עזרא סיים, ממשיך לספר את מה שיש לו, תשוקתו לספר גוברת על הנמשלים שלו, הנמשל היחיד הוא תשוקתו, ועזרא חושב לעצמו ‘אבל מה הקשר עם העיקר?’ ומשיב לעצמו, ‘ידבר וידבר עד שיבין שאין קשר ויחזור להקשיב לי’, כי עזרא הוא אדם מרחיק ראות, יודע הוא את ההיסטוריה טוב מכולם, מקשיב ומדי פעם רושם לעצמו הערה, והקצב סבור כי רושם זה את תולדותיו-שלו, אבל לא אכפת לו, ועזרא אינו רושם הרבה מתוך מה שאומר הקצב. מתפלא הקצב כמה מעט כותב עזרא וכמה הרבה הוא מדבר, אבל מקפיד לא לריב. כל החיים רב, ועכשיו צריך חבר אחד. בתו למדה איתנו פעם בבית הספר העממי ואחר כך למדה בבית הספר הדתי, ואחר כך עברה ללמוד בסמינר למורות חרדיות, שמשתלמות בדיני רקמה, מקרא, ותשמיש לימים שאחרי הנישואים, וכיוון שאין הן נשואות, מדברות איתן מורותיהן הנשואות רק ברמזים, אף כי יש אומרים שהבנות מתלהטות ודמיונן מתפרע אפילו מדיבור ברמזים, הניתנים, למשל, מכתביו של ר’ יוסף קארו, ומספרים, שפעם אחת נתבקשה אחת הבנות לשנן פסוק ובו המלין “בתולה מהאירוסין”, ותקף אותה צַמרוּר, והבנות האחרות, תחת שתפצח לשונן רינה, התמכרו אחת-אחת לרגשותיה, ללמדך שגם בנות מלך, פנימן רקמות וליח ועצבים ודם, ודווקא משום כך עומדים עליהן הוריהן להשיאן במהרה, שלא תקפוץ עליהן תאוותן, כי סיפור הצמרמורת התפשט עד מהרה, ויותר משחששו לשלומן של המצטמררות, חששו מפני העיתונות, ומעשה שאירע לבת הקצב, אשר למדה אף היא בסמינר דיני תשמיש, וכבר התכוונה לגלח את ראשה כדרך שעושות האחרות, לקראת החתונה וגומר, ופתע – אין יודעים כיצד – נישאה לגוי משווייץ, ויש אפילו אומרים גרמניא, ואחרי שנים, כבר ישב הקצב שבעה על בתו, וּשְכַחָהּ, ונזכר בה, וגידפה בפומבי, חזרו שניהם, היא והגוי השווייצרי המגויר, בתשובה חזרו, וגם הביתה חזרו, והרי הם דרים שוב עימנו, וכדרך המקום, הכל מברכים אותם במאור פנים, כי שבו והסתפחו לעדת ישראל, שנאמר “ישראל אין בהם פסולת”, ולא זו בלבד, אלא אף סיפחו לעדת ישראל ארבעה זאטוטים בלונדים, ובעת שהרבה מילדינו הולכים ומתכּהים, והלב נחמץ למראה השחור הלופת בנו, אין דבר זה של שיער בלונדי עניין של מה בכך, וכאמור הכל מברכים אותם ברחוב בברכות “סֶרווּס”, לבד מאביה, הקצב, איש מר וכועס, שלא סלח לה, גם כאשר שבה לחיק עמנו-דתנו, ושמא קינן בו חשד כי לא באה לכאן עם נכדיו היפים כגויים, אלא כדי להפוך את אטליזו הכשר, שבעבור תעודת הכשרות שלו נלחם בחירוף נפש, והעבירהּ מבית ספר עממי לבית הספר העממי-דתי, וכל פעם שהחמירה הרבנות את דרישותיה ממנו – הוא עצמו, כפרה הם לו, אכל תמיד טריפה בסתר במין כעס ותאווה – החמיר את דרישותיו מבתו, והעבירהּ מבית ספר חֲמוּר הליכות לבית ספר מחמיר עוד יותר, וכל כמה שריצה את הרבנות, גדל אי האמון כלפיו, לפי שלא רק ריצה אותה, אלא גם תינה צרותיו בפני כל מטה אוזן, ואתם הרואים, קצב ישיש זה, שנים שעברו עליו, נדודים שעברו עליו, ייסורים שעברו עליו, מריבות שעברו עליו, בנים שייחל להם לומר קדיש על עפרו, הנה בתו, בתו היחידה אשר אהב, חזרה, ובעלה הגרמני חזר, וארבעת הממזרים הבלונדינים חזרו אף הם, ומקפצים כתיישים הם בחצר בית הכנסת, בעת שבתוך בית הכנסת אומרים היתומים הזקנים והצעירים “יזכור”, ואחר כך שבים צהובי השיער לעמוד ביראה גדולה כל עת התפילה בפנים, מביטים בפחד בארון הקודש, לעת שייפתח, ויעופו ממנו רוחות ושדים, כי זה מה שאמר אביהם, ומציצים הם לעבר הישיש הקרוי אוֹפָּאפָּא, המסתיר פניו מהם, ובקיצור, לפני שאנחנו שבים לבית הקפה אשר חלונותיו ארוכים כדקלים, נאמר רק שעכשיו בתו גרה עימנו, אדוקה ממנו, גם בעלה אדוק ממנו, וארבעה בניה, בלונדים אדוקים ממנו, והוא, קְטַן אמונה בכוחו של הקדוש-ברוך-הוא להשיב לב בנים על אבות, מסרב להתפייס, חושד בה שיום אחד תירש את אטליזו, ותוריד כתר תורה מעל ראשה הערמומי, כי את עורמתה ירשה ממנו, אומר ויורק, וגם בעלה ימשוך ערלתו, ואת האטליז יהפכו לחנות מעדני טריפה, ומה בדיוק חרה לו בכל העניין הזה – לא ברור, לפי שהוא עצמו, אילו רק נמצאו לו קונים, היה מזמן נוקם את נקמת דם עבדים השפוך שלו, ומראה לרבנות מהו שפֶּק, ופילה חזיר, שאפשר לטגנו בקורט חמאה ולהוסיף מעט מים, מעט מעט, למחבת שממנו אך זה הוסר הפילה החיוור, ולתוך אותה מחבת שכף המים רתחה בה, להוסיף מעט מאוד חרדל, ומיד לשפוך שמנת, ולכבות את האש, ולערבב, ולערבב, ואת זה אינו מעז לומר לאיש, אלא לעזרא, לפי שיודע קצבנו להבחין יפה יפה בין טרוּניוֹת שעוברות מפה לאוזן, ואין הוא מקפיד בהן הרבה, לבין דברים שרק לעזרא אפשר לאמרם, עזרא המקשיב ומהנהן, ומוציא פנקס ורושם, ומבטיח לא לרשום דבר מן הדברים הללו, ואף מבטיח לקצב הישיש לצאת איתו פעם אחת, עם בוא הסתיו, אחרי פריחת האדמונית בנחלים, אחרי נבילתה, אחרי פריחת החוח, אחרי נבילתו, למסע ציד בהרי הגליל הגבוהים, כדי לצוד את חזיר הבר הגדול, שכשלו כל ציידי ארצנו ללכדו, והוא עומד בראש צורים ומלגלג על גברותנו העלובה, אבל בשרו של חזיר הבר, כידוע, טוב אפילו מבשר החזיר, ואולי ימכְּרוֹ הקצב הרוטן כבשר כשר לכל דבר, בלי לומר דבר לקונים הצדקנים, ומצד שני, עזרא מבטיח לצאת להרים הגבוהים כדי לצוד, בכל פעם מחדש, ועונות השנה חולפות, והוא אינו מקיים, חס על ליבו של קצבנו, ומשום כך, אולי, עדיין מחכה לו, עד שבעל בית הקפה מגרשם וסיפורנו לא תם. האם יש לו עולם, לסיפור? לא. וסוף גם אין לו ולא נקודה בסופו, עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם, סיפור הסיפורים