לבד, ליריקה צרופה

רָצִיתִי לִהְיוֹת לְבַד, לְוַתֵּר עַל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן עִם הֶחֳמָרִים שֶׁמִּחוּץ לַמֹּחַ
גָּמַרְתִּי אָמַרְתִּי לְעַצְמִי לִצְבֹּר עַכְשָׁו אֲנִי יָכוֹל לְהִתְגַּמֵּד בְּגוּף גָּדוֹל
בְּתַחְתּוֹנִים, מִתְקַפֵּל בַּמִּטָּה כְּמוֹ שֵׁד נִכְנָס פְּנִימָה לַבַּקְבּוּק
כָּכָה אֲנִי מִתְמַצֶּה מַאֲזִין לְעַצְמִי לָרֵיחוֹת כָּכָה הָיִיתִי
בְּיַלְדוּתִי כָּזוֹ הָיְתָה הַמְּתִיקוּת שֶׁגָּאֲתָה בַּגּוּף עֶדְנָה מְמַלֵּאת אוֹתוֹ
עַכְשָׁו אֶמְצֹץ אֶת הַבְּדִידוּת הַמְשַׁכֶּרֶת הַזֹּאת כְּמוֹ סִיגַרְיַת סַם אֶתְמַכֵּר
לָהּ, אוֹרְגַּזְמָה מִתְאָרֶכֶת, יֶלֶד קָטָן קָטָן בְּגּוף גָּדוֹל וְרֵיחָנִי