נמייה

כְּמוֹ נְמִיָּה אֲנִי מַכִּיר
אֶת הַדֶּרֶךְ מִן הַדֶּלֶת
לְמִטָּה בַּחֲשֵׁכָה (נַעֲלֵי
הַבַּיִת הַבָּלוֹת מַבִּיטוֹת בִּי
מַבִּיט בָּךְ) אֲכַסֶּךְ וְאַחַר
כָּךְ אֲכַסֶּה אֶת עַצְמִי בַּשְּׂמִיכָה, אִלּוּ
רַק נָפְלָה הַשֵּׁנָה כְּרֶשֶׁת
עַל שְׂלָו. אִישׁ נוֹשֵׂא אִשָּׁה
וְהִיא נוֹשֵׂאת אֶת בֵּיתָם
עַל הַגַּב. בְּמַה לְהַאֲמִין
כְּדֵי לֹא לָחוּשׁ אַשְׁמָה?

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן מְכַסֶּה אוֹתָנוּ
חֹשֶׁךְ, מֵעֵבֶר לַחֹשֶׁךְ צֵל
אֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן עִם צֵל
אֵין לְאָן לִבְרֹחַ, כָּכָה
תִּישְׁנִי גַּם אִם לֹא אֶהְיֶה
כָּכָה לְאַט תִּנְשְׁמִי גַּם
אִם לֹא אֶהְיֶה

אוֹמְרִים: “אוֹדֶה לְפָנֶיךָ
אִם תַּחְזִיר בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה
רַבָּה, אֱמוּנָתְךָ בְּיָדְךָ אַפְקִיד
רוּחִי וְעִם רוּחִי גְּוִיָּתִי”
אֶת הַטְּיוּטוֹת, אָלִינָה, תַּשְׁמִידִי
אִם לֹא אֶתְעוֹרֵר