אִלחוּש

אוֹהֵב יָמִים, טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רַע הָיִיתָ וְעַכְשָׁו אַתָּה
שׁוֹאֵל בְּיֹבֶשׁ: “אֵיפֹה אֵלֶּה שֶׁקִּבְּלוּ מִמְּךָ וּצְרִיכִים הָיוּ
לָתֵת?” אָז הֵשַׁבְתִּי: “כְּגֹדֶל הַחוֹב, גֹּדֶל הַבְּגִידָה”
וְהִקְשֵׁיתָ: “אוּלַי לֹא צָרִיךְ לָתֵת?” וּפָחַדְתִּי לוֹמַר לְךָ
לֹא, וְתֵרַצְתִּי: “אוּלַי פָּשׁוּט לֹא רוֹאִים”, וְאַחַר כָּךְ
שִׁקַּרְתִּי: “אוּלַי מַפְנִים אֶת הָרֹאשׁ, לֹא לִרְאוֹת אֶת הַדָּם
הַשּׁוֹתֵת”, אֲבָל אַתָּה רָצִיתָ אֱמֶת וְאָמַרְתָּ: “דַּוְקָא כֵּן
מִסְתַּכְּלִים, מְעַנִּים, דּוֹחֲפִים עֵינַיִם כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת וְנֶהֱנִים”
וְהוֹסַפְתָּ: “בִּשְׁבִיל מָה אַתָּה בִּכְלָל עוֹד קוֹרֵא בַּסְּפָרִים?”

בְּתוֹךְ הַיִּסּוּרִים, בְּנִי, אֵינִי מוֹצֵא דִּמּוּי לָרֹעַ, לְבַד מִמַּה
שֶּׁדִּמּוּ אוֹתוֹ כְּבָר בַּסְּפָרִים, וְדִמּוּי לָאַהֲבָה אֵין לִי, זוּלַת
הַדִּבּוּר אִתְּךָ, בַּשָּׁעוֹת שֶׁעִמְּךָ, וּבַשָּׁעוֹת שֶׁאֵינְךָ, וּבַשָּׁעוֹת
שֶׁאַתָּה יָשֵׁן, וּבַשָּׁעוֹת שֶׁאַתָּה עֵר, וּבַשָּׁעוֹת שֶׁאַתָּה מִסְתַּתֵּר
מִפָּנַי, וּמִתְיַסֵּר, וְאֵינְךָ מְדַבֵּר אֵלַי, וּבַדַּקּוֹת שֶׁאַתָּה עוֹד
נִגָּשׁ לִפְעָמִים לַפְּסַנְתֵּר, וּבַשָּׁעוֹת שֶׁאֲנִי מַבִּיט בְּךָ, כֻּלִּי
עֵינַיִם, שֶׁאֶרְאֶה אוֹתְךָ תָּמִיד, גַּם כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה יוֹתֵר, וְעַל
אַהֲבָתְךָ אַל תְּוַתֵּר, אֵלֶּה רַק דְּמָעוֹת וְחֹשֶךְ וְדָם מְמַלְּאִים
אֶת עֵינֵינוּ בְּיִסּוּרִים, יִסּוּרֶיךָ שֶׁלְּךָ בְּנִי, עַל חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ בְּנִי
מְאַלְחְשִׁים אֶת יִסּוּרַי, נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים (בְּאַהֲבָתְךָ אֲנִי חַי)