אורפיאוס מוותר

א

יָרַד אוֹרְפֵיאוּס לַשְּׁאוֹל וְשׁוּב לֹא מָצָא
אֶת זוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ, לְרֶגַע נִבְהַל מֵהָאוֹר
אוֹ מִן הָאֵשׁ, כִּי הַשְּׁאוֹל, כַּיָּדוּעַ, הוּא מָקוֹם
גּוֹעֵשׁ, פַּאבּ תֵּל אֲבִיבִי רוֹעֵשׁ, וּלְמַטָּה, בֵּין
כָּל הַהוֹלְלִים הִבְחִין אוֹרְפֵיאוּס בְּזוֹ שֶׁאָהֲבָה
נַפְשׁוֹ וְגַם הִיא הִבְחִינָה בּוֹ. כָּכָה מַמָּשׁ
כָּל הַסִּפּוּרִים מַתְחִילִים

הִפְסִיקָה אֶוּרִידִיקֶה, זוֹ הָאִשָּׁה שֶׁאָהֲבָה
נַפְשׁוֹ, לִרְקֹד, לְרֶגַע הִבִּיטָה בּוֹ, וּמִיָּד
הֵסֵבָּה אֶת רֹאשָׁהּ, הִתְכַּחֲשָׁה לָאִישׁ שֶׁיָּרַד
בִּגְלָלָהּ אֶל הָאֵשׁ. כְּמוֹ טִפֵּשׁ נִסָּה אוֹרְפֵיאוּס
לָשִׁיר דַּוְקָא שָׁם, אֲבָל קוֹלוֹ, אֵיךְ לֹא? בָּגַד
בּוֹ, וְהוּא נֶאֱלַם כְּמוֹ קִיר. יֵשׁ טוֹעֲנִים
שֶׁאֶוּרִידִיקֶה אָמְרָה לוֹ, לְיַד כֻּלָּם, מַמָּשׁ
בְּתוֹךְ הָאֵשׁ: “תַּזְכִּיר לִי, לֹא אַתָּה זֶה שֶׁשָּׁר
לִי פַּעַם?” אֲבָל זוֹ גִּרְסַת אוֹרְפֵיאוּס הָעִקֵּשׁ
חֲסַר הַטַּעַם. הֲרֵי גַּם קוֹלָהּ שֶׁלָּהּ נִבְלַע בַּמְּהוּמָה
הַגְּדוֹלָה, הַשְּׁאוֹל הוּא מָקוֹם שֶׁל מוּסִיקָה
נוֹן-סְטוֹפּ, small talk, וְצִוְחוֹת פּוֹפּ וְהִיפּ
הוֹפּ.

לְמַעַן הָאֱמֶת, אֶוּרִידִיקֶה פָּרְצָה בִּבְכִי וְצָעֲקָה:
“מִי בִּכְלָל בִּקֵּשׁ מִמְּךָ לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל?” וְהִיא
צָדְקָה. לֹא קַל הָיָה אִלּוּ, נַנִּיחַ, הֶחְלִיטָה
לִחְיוֹת עִם אוֹרְפֵיאוּס, לִזְמַן-מָה, אַחַר כָּךְ
הָיְתָה מַלְכָּה בַּפָּאבִּים, יָפָה וּמַבְרִיקָה
כִּשָּׁרוֹן לְכוֹתָרוֹת, וְשָׂפָה עִתּוֹנָאִית עֲשִׁירָה:
(בַּשְּׁאוֹל זֶה הֲכִי קָרוֹב שֶׁאֶפְשָׁר לְשִׁירָה).

ב

והחיות קפאו מכיעור המעמד, כמו ממוסיקה נפלאה,
ואחר כך הפצירו בו:

“תֵּן לָאוֹהֲבִים לִבְכּוֹת בְּלִי שִׁירֶיךָ
בְּלִי קוֹלְךָ, בְּלִי עֵינֶיךָ הָרָעוֹת, תֵּן
לַצְּלָלִים לָפוּחַ, תֵּן לָרֹגֶז לִדְעֹךְ
תֵּן לָאוֹהֲבִים לָנוּחַ, עָמֹק בְּתוֹךְ
הָרֹךְ, אַל תִּתְבַּע מֵהֶם פֶּרְעוֹן
שְׁטָרוֹת, תֵּן לַנַּעֲרָה לִבְרֹחַ
תֵּן לַאֲהוּבָתְךָ לִפְרֹחַ, תֵּן
לְאַהֲבָתְךָ לִנְבֹּל”.

ג

וְאוֹרְפֵיאוּס נִסָּה לִשְׁכֹּחַ
וְנִסָּה שׁוּב אֶת כֹּחוֹ.
הָאֱמֶת? לֹא הָיָה לוֹ כְּבָר
כֹּחַ: “לַיְלָה טוֹב אוֹמֵר
הָאֹחַ, אֵין לִי כֹּחַ לְהַכְאִיב
תַּם הַסְּתָו, יִשְׁטֹף הַחֹרֶף
אַחַר כָּךְ יָבוֹא אָבִיב”.

ד

ואף שקסם שירתו אבד, ואֶוּרידיקה המשיכה לרקוד לה בשאול,
בכל זאת ביקש לשיר לה עוד משהו שכתב לה פעם, או למישהי אחרת:

“עוּפִי לָךְ אֶל תּוֹךְ הַגֶּשֶׁם, כְּמוֹ
עָלֶה, אוֹ צֵל עָלֶה, נוּסִי לָךְ מִצֵּל
הָאֵשׁ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִמְּשׁוֹרֵר
(כְּלוֹמַר אָדָם חוֹלֶה). מִלָּה הִיא
מִלָּה הִיא מִלָּה, סִימָן הוּא סִימָן
הוּא סִימָן, הָאֹשֶר יֵשׁ לוֹ מְסֻמָּן
וְהוּא שֶׁלָּךְ וְלֹא יִהְיוּ לָךְ מַגְדִּירִים
אֲחֵרִים עַל פָּנַיִךְ, גַּם לֹא שִׁירָיו
שֶׁל שׁוּם אָדָם. טִפַּת דָּם תִּפְרַח
כָּאן, טִפַּת דָּם תֶּחְסַר שָׁם, תִּפְרַחַת
לְבָנָה, גֶּדֶם הֶעְדֵּרֵךְ, הָהּ, אוֹר עֵינַיִךְ”
שָׁר לָהּ אוֹרְפֵיאוּס, “הָהּ, עוֹרֵךְ”.

2005