הַמֵּת מֵת בַּקַּיִץ וְהַשִּׁיר
נִכְתַּב בַּחֹרֶף וְגַם אָבִיב
וּסְתָו עָבְרוּ יוֹתֵר מִפַּעַם
אֲבָל אֲנִי כּוֹתְבוֹ שׁוּב
וָשׁוּב: הַמֵּת מֵת בַּקַּיִץ
וְהַשִּׁיר נִכְתַּב בַּחֹרֶף.
אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירָה כְּדֵי
לֹא לְהִתְפּוֹרֵר

וּמַה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּשֶׁאֵינִי כּוֹתֵב
וְאֵיךְ זֶה שֶׁאֵינֶנִּי מִתְפּוֹרֵר
לַמְרוֹת כָּל זֶה? אוּלַי מִשּׁוּם
שֶׁשִּׁירָה הִיא מֵעֵין הֲלִיכָה וַעֲצִירָה

(לִפְעָמִים אֲנִי מְחַכֶּה לְאוֹטוֹבּוּס
בַּתַּחֲנָה וּכְשֶׁהוּא לֹא בָּא, אֲנִי נִמְלָא
אִי שֶׁקֶט וְהוֹלֵךְ עַד הַתַּחֲנָה הַבָּאָה
וְשׁוּב אֲנִי מְחַכֶּה וְשׁוּב אֲנִי
הוֹלֵךְ, עוֹצֵר, מַחְמִיץ, מְאַחֵר
אִטִּי וּמְמַהֵר) אֲנִי כּוֹתֵב כִּי אֲנִי
מִתְפּוֹרֵר, אֲנִי מְשׁוֹרֵר בִּנְקֻדּוֹת
שֶׁבָּהֶן אֵינֶנִּי כּוֹתֵב וְאֵינֶנִּי הוֹלֵךְ
וַאֲפִלּוּ אֵינֶנִּי יוֹשֵׁב. אֵיפֹה בֶּחָלָל
הַגָּדוֹל הִיא הַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ אֲנִי (חוֹשֵׁב
אוֹתִי לֹא מִתְפּוֹרֵר, כּוֹתֵב, מְשׁוֹרֵר)